מאז ראשית העימותים האנושיים תמיד עמדו לנגד עינינו שתי מציאויות בלתי נפרדות במלחמה: האדם והציוד. כלי הנשק לא חדלו להתפתח, מחנית האבן אל הרחפנים האוטונומיים, מקטפולטות עתיקות אל לווינים צבאיים; אולם האדם עצמו נותר כמעט זהה לזה שלחם על חומות טרויה: בשר ודם, אומץ וחולשה, תקווה ופחד. המכונות משתנות, אך רוח האדם עומדת בפני הזמן. כבר תוקידידס, בסיפורו על מלחמת פלופונסוס, הראה שמעבר לסיבות הרשמיות של כל סכסוך מסתתרים תמיד שלושה מניעים יסודיים: הפחד, התועלת והכבוד. המלחמה, כך כתב, מפשיטה את החברות וחושפת את מעמקי טבע האדם. למעלה מאלפיים שנה אחר כך, האמת הזאת נותרה בעינה. גם כאשר הגנרלים בני זמננו נשענים על יתרון טכנולוגי, הזכיר קלאוזביץ שהמלחמה היא בראש ובראשונה מעשה של רצון. אין היא מכניקה עיוורת של הרס בלבד, אלא מפגש של כוחות מוסריים. ללא מורל, גם הנשק המתוחכם ביותר מאבד מערכו. במרכז נמצא החייל, לא המכונה. האדם נושא בתוכו חיוניות גופנית, אך גם שבריריות. הוא מכיר התרוממות רוח, אך גם תהומות חרדה. הוא יכול להתעלות על עצמו, אך גם לקרוס. והמורל, אותו נשימה נעלמת, הוא המכריע את הכף. מונטיין, ב"מסות" שלו, כינה את הפחד "הפאסיון הבלתי נסבל ביותר", לא אחת קשה יותר מן הסכנה עצמה. הפאניקה עלולה למוטט צבא שלם עוד בטרם יכה האויב. פסקל, ב"מחשבותיו", דיבר על חוסר הפרופורציה שבין גדולתו של האדם לבין שפלותו: מסוגל להתרוממות אינסופית אך עלול להתמוטט מול רעש קל בלילה. גם אפלטון טען שכוחה של עיר אינו נשען על חומותיה אלא על אומץ לב אזרחיה. ההיסטוריה מאשרת זאת: צבאות מאובזרים היטב הובסו בידי כוחות צנועים יותר אך חדורי אמונה בלתי ניתנת לערעור. וייטנאם מול ארצות הברית, אפגניסטן מול ברית המועצות, ישראל במלחמות העצמאות שלה – דוגמאות לכך שהרצון גבר על העוצמה החומרית. המורל אינו נוצר ברגע; הוא נבנה לאורך זמן, יום אחר יום, כבר בימי שלום. כמאמר הפתגם: "הניצחון נרקם לפני הקרב." מורל זה נשען על שלושה יסודות: אחוות לוחמים, אומץ לב ומשמעות המחויבות. האחווה איננה ידידות גרידא; היא מלט חיוני. היא הופכת יחידים בודדים לגוף אחד מלוכד, ל"משפחה שנייה". בחפירות מלחמת העולם הראשונה היא נחוותה כחום אנושי בלב הגיהינום. לוינס היה אומר שפניו של האחר מטילים עליי אחריות אינסופית; במלחמה אחריות זו מקבלת ממד מוחלט. להחזיק מעמד פירושו להחזיק מעמד גם למען האחר, כדי שלא יינטש. האחווה מגינה מפני הבדידות, האויב הערמומי ביותר. האדם לבדו מול הפחד מתמוטט; האדם בחברת אחיו שואב כוח. רנה ז'יראר הראה כי הפחד מדבק, אך גם האומץ. קהילה מאוחדת יכולה לסלק את האימה, ואילו צבא מפולג מתפורר. האומץ איננו היעדר פחד אלא ההתמודדות עמו. המרשל ניי, "האמיץ שבאמיצים", אמר שמי שטוען שמעולם לא פחד, שקרן הוא. האומץ הוא ההסכמה לפגוש את הפחד ולכבוש אותו. הפחד טבעי: מול הלא נודע, מול הלילה, מול הבדידות, מול המוות הקרוב, שלי או של חבר לנשק. אך להיכנע לפחד פירושו להידרדר לפחדנות. האימון הצבאי, לעיתים קשה ואכזרי, אינו אלא בית ספר פילוסופי לגוף ולנפש: הוא מרגיל את האדם לחוסר הוודאות, חושף אותו לסכנה בהדרגה, מחשל את עמידותו. ניטשה, ב"כך דיבר זרתוסטרא", ראה בהתגברות העצמית את תמצית גדולתו של האדם: "מה שלא הורג אותי, מחשל אותי." הכשרתו של החייל אינה אלא למידה מתמדת של חציית גבולות עצמו. קאמי, ב"אדם המורד", הדגיש שהחירות האמיתית היא לעמוד מול האבסורד. אומץ הלב הצבאי הוא בדיוק אותה מרידה: סירוב להיכנע לגורל, קביעה של כבוד גם בתוך הכאוס. אבל לא האחווה ולא האומץ דיים ללא משמעות. ניתן למצוא אותם גם בקרב כנופיות או מאפיות. מה שמבדיל את הלוחם מהשכיר ומהפושע הוא ההכרה שמחויבותו חורגת מהישרדותו האישית. הגנרל דה לאטר כתב: "הסיבות לחיות הן אותן סיבות למות, כדי להציל את מה שנותן לחיים משמעות." המשמעות הופכת ציות לנאמנות, משמעת למחויבות רוחנית. מירצ’ה אליאדה הראה כיצד טקסי קרב בחברות קדומות העניקו למלחמה ממד מקודש. גם היום המלחמה שואבת את מובנה לא מן האלימות עצמה אלא מן הידיעה שמגנים על חוק, מולדת וזיכרון. הקולונל וינטר, ערב מבצע בעזה, אמר לחייליו: "תילחמו מחר לא רק מפני שמפקדיכם מצווים עליכם. תילחמו מפני שהחוק לעיתים זקוק להגנה של נשק. תילחמו בידיעה שאויב היום יהיה אויב גם מחר – אך תילחמו ללא שנאה. ולבסוף, תילחמו למען חברכם שלצידכם, למען זכר הנופלים ולמען רוח צבא ישראל המאחדת אותנו." הדברים הללו מגלמים אמת אחת: המלחמה היא מאבק על הנשמה לא פחות משהיא מאבק על טריטוריה. חנה ארנדט הזכירה שהפוליטיקה נולדת מריבוי בני האדם. המלחמה, באופן פרדוקסלי, מגלה אמת זו: איש לא שורד לבדו. האדם המבודד חסר אונים, אך האדם המאוחד באחיו מסוגל להתעלות. ריימון ארון, בקריאתו את קלאוזביץ, הדגיש שהמלחמה היא תופעה חברתית כוללת, מערבת כוחות פוליטיים, כלכליים, ובעיקר מוסריים. תוצאתה של מלחמה מוכרעת פחות במספר הטנקים ויותר בהחלטיותו של העם. ז’ורז’ בטאיי, ב"החלק הארור", ראה במלחמה בזבוז קיצוני, חוויה גבולית שבה האדם נוגע בקודש על-ידי מסירות חייו. המבחן האכזרי של המלחמה מזכיר כי האדם אינו מצטמצם למכניקה: הוא היצור שמסוגל להעניק משמעות גם להקרבתו. ולפיכך, על-אף הקדמה, האדם בן זמננו איננו שונה בהרבה מן הלוחם ההומרי. הומרוס שר כבר על תהילת גיבורי טרויה ועל פגיעותם. גם היום, על-אף רחפנים ולווינים, האדם הוא אותו יצור זעיר מול עוצמת הסכנה, אך כזה שמסוגל להפוך פחד לאומץ ובדידות לאחווה. המלחמה איננה רק עימות בין מכונות. היא דרמה אנושית ורוחנית. היא מפגישה אותנו עם האחווה, האומץ והמשמעות. היא חושפת את גדולתו ושפלותו של האדם, את יכולתו להתגבר אך גם את פגיעותו. כלי הנשק, החומות והטכנולוגיות אינן שוות דבר ללא הנשמה המפעילה אותן. האדם, עם כוחו הפיזי ועם חולשותיו, נשאר בלב ההיסטוריה. וייתכן שזו ההכרה האחרונה והעיקרית: בתוך שאון הנשק, תמיד הנשמה היא המכריעה.

מקורות צבאיים ישראלים

• יצחק רבין. פנקס שירות. תל אביב: עם עובד, 1979.

• מרדכי (מוטה) גור. הר-הבית בידינו. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1986.

• דוד (דדו) אלעזר. יומני מלחמת יום הכיפורים (עורכים: ישראל ליאור, יעקב הראל). תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1983.

• אופיר וינטר. פקודת יום לחיילי חטיבת גבעתי ערב מבצע צוק איתן, יולי 2014 (פורסם בתקשורת הישראלית).

מקורות פילוסופיים והגותיים בתרגום לעברית

• אלבר קאמי. האדם המורד. תרגום: צבי ארד. תל אביב: עם עובד, 1983.

• פרידריך ניטשה. כה אמר זרתוסטרא. תרגום: ישראל אלדד. ירושלים: שוקן, 1959.

• עמנואל לוינס. כוליות ואין-סוף. תרגום: אבי שגיא. תל אביב: מאגנס, 2007.

• חנה ארנדט. מצב האדם. תרגום: דפנה לרנר. ירושלים: שלם, 2002.

• מישל דה מונטיין. מסות. תרגום (מבחר): אביעד יקותיאלי. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2008.

• בלז פסקל. מחשבות. תרגום: הלל ברזל. ירושלים: מוסד ביאליק, 1978.

• אפלטון. המדינה. תרגום: דפנה רז. תל אביב: ספרי עליית הגג / ידיעות ספרים, 2007.

• תוקידידס. מלחמת פלופונסוס. תרגום: יעקב לוי. ירושלים: מאגנס, 1996.

• קרל פון קלאוזביץ. על המלחמה. תרגום: מרדכי קירשנבאום. תל אביב: מערכות, 1957.

• רנה ז’יראר. האלימות והקדוש. תרגום: יואב לוי. ירושלים: רסלינג, 2006.

• מירצ’ה אליאדה. המקודש והחול. תרגום: עודד פלד. תל אביב: דביר, 1999.

• ז’ורז’ בטאיי. החלק הארור. תרגום: אלירן ברקת. תל אביב: רסלינג, 2012.

• הומרוס. האיליאדה. תרגום: שאול טשרניחובסקי. ירושלים: מוסד ביאליק, 1950.