בתחושה של מתח המתנתי אף אני לקריאת ספרו החדש של אסף ענברי: "נתן ועמוס". בתום קריאת הספר, שאלתי את עצמי: "אז מה היה לנו?", לנו – משמע קוראיו של אסף ענברי. שמו של הספר, סברתי, היה בבחינת חידה, או משל, כדי לתאר אירועים שהתרחשו בארץ ישראל, לפני ואחרי הכרזת העצמאות למדינת ישראל. אז מה אומרים לנו השמות הפרטיים של שני הסופרים? שמותיהם מהווים, כאמור, את כותרתו של הספר שכתב ענברי. לא הצלחתי לפענח לעצמי, לפחות, מהי כוונת המחבר? מה מבקשים השניים המייצרים את כותרת הספר החדש? חבל, כי לא הגעתי לכלל פענוח האירועים המתוארים על-ידי עמוס עוז, השותף לנתן אלתרמן. ובכן, הגעתי לכלל פענוח: הספר אינו מסתיר דבר, לא חידה ולא משל. שחזור האירועים, יש להניח, לא יחדש דבר לקוראים. אומנם עמוס עוז קטע את מהלך העלילה, אך בקטעי הכתיבה לא נמצא חידוש. לפחות אני, הקורא, לא חשפתי את פשר האירועים. כך נותר הקורא, לדעתי, שרוי בעולם שבו תיאורים לא מחדשים, ו"ניצול" השמות הפרטיים של אלתרמן ועוז אינם בבחינת עלילה בשפת הספר, אלא תיאורים משחזרים של אירועים שתכניהם אינם בבחינת חידה, ועל הקורא מוטלת המשימה של חשיפה מחדשת. אנו, הקוראים, נותרים עם סימן שאלה בלתי מפוענח של חידה או משל כלשהו. ייתכן מאוד שאילו ניצלו עמוס ונתן למטרה כלשהי, הקורא היה נשכר. כל החפץ להוסיף דעת על האירועים הנזכרים בספר, מוטב שיעיין בספר המתאר בחלקו את קורות האירועים, והשניים, המחברים, נותרים בלא פרשנות ספרותית או אחרת של הספר החדש. מוטב שכישרונותיהם של עמוס ונתן ישמשו כתיבה מחדשת, והעיקר: יוצרת. אצל השניים נוצר מתח עקר, מיותר.