השנה נסב לשולחן הסדר ונקרא בהגדה, שהיא סיפור נפלא של זיכרון היסטורי שנבנה נדבך אחר נדבך, תוך תיאור הגיבוש והמעבר ממשפחה שירדה מארץ ישראל למצרים מפאת הרעב בארץ - לעם שיוצא מעבדות מצרים לחיי חירות בארץ ישראל. מן הראוי לנסות לבחון האם בעת קריאת סיפור ההגדה באו לידי ביטוי כל הקולות בעם. האם קולן של הנשים, קולה של אימא שלנו, קיבל ביטוי הולם כשאנחנו, כל בני המשפחה, מסבים לשולחן לקרוא את הסיפור שנצטווינו בספר שמות (פרק י"ב, פסוק כ"ד) לשומרו: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחֹק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם". התורה מצווה על שמירת זיכרון היציאה ממצרים עוד טרם התרחשותה. הזיכרון חשוב והוא מקודם בסיפור לפני תיאור המאורעות של היציאה מעבדות לחירות. התורה פונה אלינו להזין את הזיכרון ההיסטורי. לכן אנחנו מתכנסים בכל שנה ומבקשים ללמוד את סיפור חוויות היציאה מעבדות לחירות ולהזין מחדש את הזיכרון ההיסטורי הנדיר של יציאה מחיי עבדות במצרים לחיי חירות בארצנו, ארץ ישראל. תמורות היסטוריות מחייבות אותנו לחזור ולבחון האם הצלחנו במשימה שכל הקולות בעם ישראל יבואו לידי ביטוי בסיפור ההגדה. מעצבי הסיפור היטיבו לספר על ארבעה בנים. האם אין מקום לבחון הוספת קולות של שש נשים שיש להן חלק במתנה היפה שקיבלה ההיסטוריה הישראלית - את משה? הבת הראשונה היא נסיכה מצרית, שנערותיה משו תינוק בן שלושה חודשים מהמים, ולמעשה היא האחראית הראשונה למתנה שקיבלה ההיסטוריה הישראלית - את משה. זאת היא עושה כשהיא פושטת מעליה את כל מחלצות הרודנות של אביה המלך, שציווה להמית כל ילד עברי. הבת השנייה והבת השלישית הן המיילדות פועה ושפרה - שהיו נאמנות לצו מצפונן ולא לצו המונרכי להמית כל ילד עברי היוצא מרחם אימו. הבת הרביעית היא מרים, שגבהות עיניה וכתר מצחה המורם גוננו בהשגחה יומם וליל על גורל התיבה שבה מטולטלים חייו של אחיה בן שלושת החודשים. הבת החמישית היא יוכבד, שהעניקה בסתר אימהות חמה לבנה. יוכבד העניקה בסתר למשה את התודעה הלאומית שהוא בן לעם עבדים; היא זו שנטעה בו את גרעיני המחויבות לחלץ את עמו מעמקי השפל של עם עבדים, ולהיות זה שיסלול לו את הדרך לחיי חירות בארץ מכורתו - בארץ ישראל. הבת השישית היא ציפורה המדיינית, שבבית אביה מצא משה מקלט המגונן על חייו. בבית הזה הוא מצא את הרעיה האוהבת, את ציפורה, שמלה את חיי בנם הבכור - גרשום. על שש הבנות האלו חייבים לספר בליל הסדר ולא רק על ארבעה בנים. החובה לתת ביטוי לכל הקולות מאתגרת אותנו להעמיד לצד המדרש על ארבעת הבנים גם את מדרש שש הבנות. סיפור ההגדה נשען על החובה "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ". מצער שבמרכז נמצא רק האב. מדוע נפקד מקומה של האם, שיש לה חלק משמעותי בהכנות לחג? איפה אם המשפחה? איפה "וְהִגַּדְתְּ לְבִתֵּךְ"? בין שלל דמויות נשיות במקרא, אשלב בסיפור ההגדה דמויות נשיות שבנשיותן מקרינות עולם ערכי שראוי שהמסובים לשולחן החג יאמצו אותו. אני אספר גם על תמר אשת ער כאישה האמיצה שעליה דיברה תורה; אישה שנואשה מקיום הבטחת יהודה, אבי בעלה שנפטר, לאפשר לה לבנות את חייה מחדש על-פי הדין המקובל. היא לוקחת את גורלה בידיה ונאבקת נגד כל הסיכויים על זכויותיה. היא נאבקת נגד אטימות חברה פטריארכלית. במאבקה היא משתמשת בחולשות של חמיה; היא משיגה את הצדק כשכל אמצעי כשר בעיניה. היא מסתכנת בעלייה על המוקד, כלשון פסיקתו של יהודה: "...הוֹצִיאוּהַ וְתִשָּׁרֵף" (בראשית ל"ח, פס' כ"ד). תמר ראויה לעלות על שולחן הסדר כקול אחר, קול צלול הבוקע מבנות מול ארבעה בנים. היא מסמלת נחישות במאבקה להגשמת מאווייה לזכות בחוויה להיות אם לילד. בהתנהלות אמיצה היא מקעקעת אטימות ואלימות הרואות בה כמי ש"זָנְתָה... הָרָה לִזְנוּנִים" (בראשית ל"ח, פס' כ"ד). דמותה הנשית ראויה לעלות בדיון בחוג המשפחה בסדר פסח אל מול ארבעת הבנים. היא משדרת עוצמה וכנות, משתמשת בכוחה וגם יודעת לרסנו ולאפקו. יהודה, ממרום פסגת גבריות נוקשה, מגיע לכלל הודאה בחטא רק עקב מאבק נחוש של אישה שהחליטה לא להתכופף מול השררה. לפנינו מופת של אישה הנלחמת באומץ את מלחמתה לחיים. ראוי לתת לה מקום של כבוד בטקס סדר הפסח. רבות הנשים הראויות להעלותן מנבכי השכחה, כמו רצפה בת איה - היא סמל לאימהות אמיצה הלוחמת לשמירת כבוד בניה המומתים אל מול זדון לב של דוד המלך, שציווה שגוויות בניה יישארו תלויות על העץ. המקרא מספק לנו גלריה נאה של דמויות נשיות. מן הראוי שנעשה זאת ונזכיר אותן אל מול ארבעה בנים שבהם דיברה תורה. אנחנו בשולחן הסדר המשפחתי נרחיב את השיח על תרומת נשים במקרא לעולם הערכים המוסרי השמור לנו בארון הספרים היהודי.