בולנו נותרנו פעורי-פה מהשידור המביך ברדיו תל אביב. תקציר הפרקים הקודמים: אראלה ממפעל הפיס התקשרה בשידור חי לזוכה. אך על הקו הייתה אלמנתו שעדכנה במידע חדש - הזוכה הלך לעולם שאליו לוקחים רק את הנכסים הרוחניים אותם צבר בחייו. אראלה, שכבר נקלעה למצבים יוצאי דופן - אחד מהם היה לבשר על זכייה לאדם שישב שבעה, לא איבדה את העשתונות. לאחר הבעת הצער המתבקשת בישרה לאלמנה על רבע מיליון השקלים מכרטיס המנוח. לאחר שתיקה הגיעה התגובה של האלמנה: "בחייך. מרוב צחוק ואושר אני לא יכולה לדבר". מצבים בהם מהולים יחדיו אושר ושמחה אינם זרים ליהודים. חווינו אותם רבות בתולדות עמנו, בעיקר בתקופת השואה. גם בחיי הפרט קיימים מצבים מורכבים - יולדת שהתקשתה בלדתה ונפטרה תוך שהיא מותירה אחריה צאצא, אב שהלך לעולמו ומאחוריו ירושה גדולה. חז"ל כבר נתנו דעתם לשאלה המוסרית שבעניין, ותלו את שני המצבים - הרעה והטובה - באל. על שניהם צריך לברך: גם ברוך דיין האמת" וגם "שהחיינו". לו זו בלבד, הם אף הוסיפו לכך נופך משלהם: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". מסופר על תלמיד-חכם שהשתהה מלברך אחרי אסון, ולאחר שבירך הסביר לתלמידיו את פשר ההשתהות - הוא פשוט היה זקוק לזמן כדי להכין את עצמו נפשית כדי לברך על הרעה בשמחה, מאותה נקודת מוצא נפשית שיש בברכה על הטובה. צרם לי כאשר שמעתי את משפחת שליט אומרת: "אנחנו לא יכולים לחגוג את חג החירות כל עוד גלעד בשבי החמאס. שטויות, יהודים בשואה היו במצבים קשים לא פחות והצליחו לחגוג את הפסח. אם באיתמר הצליחו לחגוג פורים אחרי כזו שחיטה, גם הם יכלו לשבת ליד שולחן סדר כמו יהודים". לשבת על המדרכה כמו בתשעה באב זו לטעמי זילות של להיות יהודי וישראלי. ולמי שתהה - רבע מיליון השקלים אגב יעברו לחשבון הבנק המשותף של בני הזוג, שחיו יחד 51 שנים. אכן ירושה ראויה.