אז מה, הממזרים שינו את הכללים ולא הודיעו? שנים שפרסי ישראל מתנהלים כגילדה של קבוצה נבחרת בעיני עצמה. אנחנו נמנעים מלדבר בזה, אבל לחרפתנו, הפוליטיזציה של האסתטי היא עניין מקובל במחוזותינו.
היו ועדות הגונות והיו לא מעט שבחרו לפי קריטריון פוליטי. מי שמכיר את הנושא לעומק, יודע על הנתונים האמיתיים והעוולות.
חיים באר שאל, האם יש מחלוקת על גדולת אורי צבי גרינברג? אין מחלוקת, אבל בהרכב ועדות מסוים לא ברור אם היה מקבל היום פרס ישראל.
לפני שמונה שנים פסל אריאל הירשפלד מפסטיבל המשוררים הבינלאומי את המשוררת חוה פנחס-כהן, מהמעמיקות והפוריות בדורנו, בשל "דעותיה הפוליטיות" שהן "לא אחראיות ולא מוסריות" כלשונו. כולם קראו את הבושה בעיתון
הארץ ועברו לסדר היום. חיים באר לא מחה, ולא יגאל שוורץ; גם לא דויד גרוסמן. כולם אנשים ראויים לפרס. עכשיו הם מתייצבים לצד הפוסל. הלא תבושו?
ההזניה הפוליטית של ועדות הפרס לא פסחה על שום דיסציפלינה במדעי הרוח והחברה. השמאל לא מחה, כי היה הנהנה העיקרי. באמצעות הפרסים (והקתדרות באוניברסיטה) שימר את ההגמוניה התרבותית שלו והותיר בחוץ יוצרים ואנשי רוח מצוינים מהמחנה היריב. הדוגמאות רבות עד להתפוצץ. חברות וחברים, המחאה שלכם סלקטיבית, אתם נוגעים בדבר. תנו ביטוי גם לקולות אחרים.
והערה לפסילתה של חנין זועבי: ימין אמיתי לא פוגע בחופש הביטוי. זה השמאל שפיתח את השיטה במוסדותיו, בוועדות הפרסים, באקדמיה ובתקשורת. לעומתו, טבעה של שמרנות פוליטית הוא לשמור על חרות הפרט, גם על זכותו להתריס בחריפות כלפי הממלכה. אפילו קשה עד מוות, יש לנשוך שפתיים ולהכיל. רק אם המתריס יקרא לאלימות - צריך לעוצרו. לא ועדת הבחירות צריכה לפסוק בסוגיה כה מורכבת. החברה הישראלית יכולה בהחלט להכיל את זועבי. היא מייצגת קבוצת אזרחים החיה איתנו. פסילתה לא תעלים את בוחריה הערבים ולא את בעיותיהם. יש להתמודד עם האתגרים שהיא מציבה ולא להפגין חולשה, ופסילה היא חולשה.
