1. עוד בסאגת פרס ישראל. מובן שלא טוב לערב פוליטיקה בתרבות, הלוואי שהיינו נמנעים מכך, אבל רוב שנותינו התרגלנו להתערבות בוטה של השמאל הישראלי בכל חלקה תרבותית. עכשיו הוא נזעק. הבאתי ברביעי
עובדות ביחס לאריאל הירשפלד. הפוליטיזציה ארוכת השנים שלו פסלה יוצרים מוכשרים שלא עברו את סף ההכשר של דעותיהם. הוא פסל את המשוררת המעמיקה והפורייה ביותר כיום, חוה פנחס-כהן, מפסטיבל המשוררים הבינלאומי בשל "עמדתה הפוליטית". בגלוי. יותר קוממו אותי דבריו, ש"הערפול האידיאולוגי" שהיא נוקטת באשר לדעותיה "חשוד" בעיניו, "הגם וגם הזה שהיא נוהגת, מאפשר לה לדעתי שימוש לא לגמרי מוסרי בסמלים שבשיריה". שמעתם היטב. מעבר לכך שמדובר בהבל חסר ממשות, יש פה ניסיון כאילו מתוחכם להדביק למשוררת את התואר "לא מוסרית". כיצד יכול "חוקר" ספרות לומר דברים כה נוראים ולא להקים עליו את עולם הספרות והאמנות הישראלי? יכול גם יכול. כשמדובר ביוצרים שאינם שייכים לחוג הפוליטי של קובעי הטון, כל האמצעים להדיחם כשרים.
בשיחה שקיימתי בגל"צ, טען חוקר הספרות פרופ' יגאל שוורץ, שיש בפסילה ניגוח פופוליסטי של האליטות הישנות, שאינן קיימות יותר, ובכלל יש יוצרים מזרחים רבים. לדעתי, קו התפר של חילופי המשמרות בקרב האליטות אינו סוציולוגי גרידא, אלא פוליטי; לכל היותר אפשר לאפיינו כסוציו-פוליטי. נכון שחלק מהאליטות הישנות קירב יוצרים והוגים בני עדות המזרח, אבל זה נעשה על תנאי שידחיקו את דעותיהם הפוליטיות או יצהירו על "המרה" פוליטית בכך שיאמצו את השקפת העולם השמאלית.
2. ב-2008 פירסמתי בכתב העת "הפרוטוקולים" של האקדמיה לאמנויות "בצלאל" מאמר ששמו: "
שומרי הסף; על ההדרה: הפוליטיזציה של האסתטי בשיח האמנות בישראל". עסקתי בהדרה ארוכת השנים של אמנים בשל דעותיהם הפוליטיות השמרניות-ימניות (לעיתים גם בשל דעות "ציוניות"). זיהיתי שני מנגנוני פיקוח: הדרה והאדרה. המנגנון הראשון הדיר מהזרם המרכזי - המוזאונים והגלריות, כתבי העת, פרסים וכיבודים - אמנים טובים, שלא תאמו את כללי החשיבה הפוליטית של קובעי הטון. המנגנון השני האדיר אמנים בינוניים ומטה, חלקם גרועים, ששירתו את העמדות הפוליטיות של הממסד התרבותי.
כמעט תמיד זה פעל בכיוון אחד: משמאל לימין. השמאל השתיק, זילזל והגחיך יוצרים טובים בעלי אוריינטציה ציונית, שמרנית, ימנית - כל תואר ותקופתו. ב-2005 אמרה אוצרת מוזאון תל אביב, אלן גינתון: "מעולם לא נתקלתי באמנות שנוצרת מעבר לקו הירוק ומצדיקה כניסה למוזאון [...] ל
מתנחלים אומנם יש בתים גדולים וכסף - תנאים מצוינים ליצירה - אבל הם עסוקים בהרג ובדיכוי של האוכלוסייה הערבית". זאת הרמה של הטיעון, שמלמדת משהו על הקריטריונים להתקבלות.
ב-2003 פירסם גדעון עפרת, אוצר וחוקר אמנות ידוע, מאמר ב"כיוונים", שבו שלל אפשרות קיומם של "אמנים משמעותיים" בקרב מה שכינה "הימין הישראלי". הוא לא טען שאין כאלה, אלא שאין אפשרות (!) שאמן משמעותי יחזיק בדעות המזוהות עם הימין. עפרת "ביסס" קביעתו בכך שניסח שתי "גנטיקות" קוטביות של השמאל הפוליטי מול הימין.
חשוב להביא שמץ מדבריו כדי להבין שלא מדובר רק במנגנונים ממסדיים, אלא בפילוסופיה מתנשאת (ומגוחכת): "דגילה בברית בין עם-ארץ-תורה סותרת את כל עקרונות האמנות הטובה, בהיות העם קודם לאני, בהיות הארץ שלילתה של אמירה אוניברסלית, ובהיות התורה אישוש עליונותם של חוק ומסורת על פני חרות ואנרכיזם יוצר. השילוש הימני הקדוש של עם-ארץ-תורה מניח את האחד - אחד אלוהינו, אחת תורתנו, אחת היא ארצנו, אחד (ונבחר) הוא עמנו. אלו הן אחדות ואחידות המחייבות צנטרליזם של אלוה-אב-רב-מנהיג. השמאל, לעומת זאת, מסתכן באנרכיה ובהפקרות, אך זוכה בהומניזם של המרד ובאותנטיות של הספק והחיפוש. כל אלה הם ערכים של אמנות טובה (ושל חיים המבקשים להפוך לאמנות)". יודע לכתוב, עפרת, אבל משחית את זרע כתיבתו לריק.
לבד מהדעות הקדומות, אם דבריו נכונים, הרי רוב התרבות האנושית לא הייתה באה לעולם. האם יוצרי התנ"ך לא דגלו ב"ברית בין עם-ארץ-תורה"? האם יוצרי התלמוד והמדרשים שללו "אמירה אוניברסלית"? האם אמונתו הדתית של מחבר ספר הזוהר מנעה ממנו את חרות היצירה של אחד המיתוסים המופלאים באלפיים השנים האחרונות? ככלל, אם "צנטרליזם של אלוה-אב-רב-מנהיג" אינו מזכה את האוחזים בו "בהומניזם של המרד ובאותנטיות של הספק והחיפוש" - כיצד יסביר עפרת את דמויותיהם של ירמיהו, ר' עקיבא, רמב"ם, משה מנדלסון, הראי"ה קוק, ישעיהו ליבוביץ, ועוד רבים בהיסטוריה של עמנו?
כך סיים עפרת את מאמרו: "יכולים בעלי ממון ימניים ליזום ולממן בימות שבהן תקודם מחשבת הימין, ברם, שום כסף ושום יוזמה לא יצמיחו אמן ימני איכותי". פשוט, אין סיכוי. הדברים דומים לדברי גינתון על בתיהם הגדולים של המתנחלים וכספם. בשני המקרים כדאי להחליף "מתנחלים" ו"ימנים" ב"יהודים" ונקבל משפטים שהיו משתבצים ב"סוחר מוונציה" של שייקספיר.
3. הירשפלד, גינתון ועפרת הם דוגמאות ספורות מים ההדרה והפסילה החד-כיווניים שהטביע אותנו בעשורים האחרונים. מה שבולט לכל נקי דעת הוא הפוליטיזציה של התרבות הישראלית, שבמסגרתה מושתקים קולות איכותיים המזוהים עם היריב הפוליטי, ומנגד מועצמים קולות ירודים אבל משתייכים ל"מחנה הנכון".
עוד בראשית המהפך ההוא, ב-1977, היה הליכוד צריך לאזן את אופי הוועדות מבחינה פוליטית, ולא להפקירן כטריטוריה עצמאית לכיבודים של השמאל הישראלי. אבל טבעה הפוליטי של השמרנות הוא לשמור על חרות הפרט ו
חופש הביטוי. הבולשביזם הרעיוני כשיטה וכפילוסופיה נמצא רק בצד אחד. זה לא אומר שאין טיפשים בימין שמבקשים לסתום פיות. יש ויש. מבחינה זאת, אני מתנגד לחלוטין לניסיון לפסול את מפלגת
בל"ד ואפילו לא את
חנין זועבי. עם כל התיעוב כלפי דברים שאמרה, אנחנו יכולים להכיל אותה, ועדיף שאנשי המפלגה הזאת ישתתפו במשחק הדמוקרטי. סתימת פיות הובילה תמיד לאלימות.
מכל מקום, אינני תולה תקוות רבות בעקביות המהלך; הליכוד ומפלגות הימין לא פעלו מספיק לחיזוק האגף האינטלקטואלי שלהם. הזעקה שעלתה השבוע בעקבות פסילתו של הירשפלד הייתה רק מחאה של הממסד הישן שגילה להפתעתו שהממזרים שינו את הכללים ולא הודיעו על כך מראש.
