צריך להודות על האמת ולהסיר את הכובע בפני ראש ממשלת ישראל,
בנימין נתניהו. האיש הוא פשוט גאון פוליטי ויודע בדיוק מה הן הנקודות הרגישות שיקפיצו לשמיים,
הן ציבור בוחריו הנאמנים והן ציבור מתנגדיו השרופים. האיש פשוט יודע לפרוט על הנימין הדקים ביותר, דק מן הדק, עד להבאת גם מי שרואה עצמו רגוע, להתקפת זעם וגם/או לחגיגה של ממש. כוונת הדברים הינה, להתערבותו של נתניהו בזהות חברי ועדת השיפוט להענקת פרס ישראל, בתחומי הספרות היפה והקולנוע והודעתו לשלושה משופטי וועדת שיפוט אלה, כי הם פסולים מלכהן בתפקיד של שופטי וועדת פרס ישראל, בתחומים אלה.
בואו נבהיר דברים, מייד בתחילתם. לא בכדי לא התערב בנימין נתניהו ולא ניסה לפסול שופטי וועדת פרס ישראל, בתחום מדעי החיים ומדעים מדויקים וגם/או בחקר המקרא וגם/או בחקר העבודה הסוציאלית וגם/או בחקר הקרימינולוגיה וגם/או בחקר המזרח הרחוק וגם/או בתחום הענקת פרס ישראל למפעל חיים, בגין תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
תחומים אלה הינם תחומים מקצועיים, הידועים, אך ורק ליודעי ח"ן, הבקיאים בהם, לפני ולפנים ופסילתם של חברי ועדת השיפוט, בתחומים אלה, לא הייתה מביאה כל הישג פוליטי, לנתניהו, בקרב בוחריו. לכן - ודווקא בשל כך! - בחר נתניהו להתמקד בתחומים הרגישים של ספרות וקולנוע
שהינם תחומים "שכל אחד מאיתנו, מבין בהם" ולא סתם מבין בהם, "אלא מבין בהם, מצוין, יותר טוב מהסופרים השמאלנים האלה, הפרופסורים מדושני העונג, שיושבים במגדל השן ותומכים ברשות הפלשתינית, כמו-גם העמוס עוזיים, הדוד גרוסמנים וכל השמאלנים האלה, שכותבים דווקא דברים טובים, על הערבים "ומלכלכים על האחים שלהם", חופשי, חופשי". לא. לא, אל תטעו, בהם "באחים", אין הכוונה לאחים מבית מדרשו של בנט, אלא מדובר ב"אחים לדם", כלומר ביהודים פשוטים שרוצים
"להכניס להם, לסופרים והפרופסורים השמאלניים, חזק - ובקלפי!". הספרות - משום מה (וזה עניין נפרד, למחקר סוציולוגי-אנתרופולוגי, תרבותי וחברתי, משל עצמו) - לא הייתה, אף פעם, חלק מהמורשת של הימין, בעוד שהשמאל דאג לטפח - בצד נכסים כלכליים, דוגמת בנקים, מוסדות מימון ומוסדות עזרה הדדית - גם נכסי רוח, דוגמת הוצאות לאור ומוסדות שתמכו והתומכים, עד עצם היום הזה, בענייני רוח, בכלל ובענייני ספרות, בפרט, הרי הימין, מבית מדרשם של
מנחם בגין המנוח ותנועת "החרות", מיסודו של הארגון הצבאי-לאומי, הלא הוא האצ"ל, לא דאג להשקיע, לחלוטין, בנכסי הרוח ולטפח ענקי רוח, דוגמת משוררים, סופרים ואחרים בשירותיו. אם צמחו, בימין, אנשי רוח, הרי צמחו הם, בצד הדרך, כרע הכרחי וכהכרח בל יגונה, אולם איש לא טיפח
מראש ובכוונת מכוון יצירה ספרותית מטעם, בדרך של הקמת מוסדות שיאפשרו פיתוח יצירה ספרותית, אמנותית ורוחנית, באופן מיוחד, לשם כך.
בעוד שתנועת מפ"ם-השומר הצעיר, הקימה את הוצאת הספרים
"ספריית פועלים"; אנשי אחדות העבודה, הקימו את הוצאת הספרים "הקיבוץ המאוחד" ואנשי מפ"י, הקימו את הוצאות הספרים "עם עובד"; "תרבות וחינוך" ושפע של מוסדות רוח ותמיכה בענייני רוח ואומנות נוספים, הרי הימין לא טרח "לבזבז זמן" על "זוטות", כגון דא. נכון הדבר, שבשורות הימין צמחו פרופסורים וייזכרו לטובה, פרופ' יוסף נדבה המנוח, פרופ' הנס קלינגהופר ואחרים, אולם הימין לא הצליח להעמיד מתוך שורותיו, אנשי רוח של ממש, אם לא נביא בחשבון, לעניין זה, קיומו של זאב ז'בוטינסקי, שאמנם עסק בענייני רוח וספרות, אבל הוא הוכר בציבוריות ראש וראשונה בשל פעילותו הפוליטית דווקא.
ענקי הרוח של הימין, שבהם נוהג הוא להתפאר, עד עצם ימינו אלה, דוגמת המשורר המנוח, אורי צבי גרינברג והסופר המנוח,
משה שמיר, לא צמחו בערוגות תנועת בית"ר, אלא אורי צבי גרינברג, הגיע אל הימין בשנת 1928 לאחר שפרש בכעס רב, מתנועת הפועלים ומשה שמיר, הפך לאיש ארץ ישראל השלמה, לאחר שנטש כור מחצבתו, הלא היא מפלגת מפ"ם המנוחה ותנועת השומר הצעיר. עוד שלוש שנים קודם פרישתו של אורי צבי גרינברג, משורות השמאל אל שורות הימין, כתב הוא שיר שבוא כתב הוא המשפט: "פרולטרים בישראל, קראו לי, להיות פייטנם".
הביוגרפיה האישית של בנימין נתניהו, מצביעה על כך, כי אבין המנוח, פרופ' בנציון נתניהו (מיליקובסקי) המנוח, הגם שהיה אינטלקטואל ואיש רוח, נאלץ לעשות עבודת הדוקטורט שלו, בחו"ל, בדרופסי קולג', בעיר פילדלפיה, שבארצות הברית של אמריקה. הגם שבנציון מיליקובסקי המנוח, המשיך לימודיו באוניברסיטה העברית, לאחר שסיים לימודיו בבית המדרש למורים העברי, בהנהלת דוד ילין ז"ל והיה לתלמידו המובהק של פרופ' יוסף קלוזנר (דודו של עמוס עוז), באוניברסיטה העברית בירושלים (תקופה בה חתם על חלק ממאמריו בשם "נתניהו"), לא הפכה אותו לחביבו של סגל האוניברסיטה העברית בירושלים, כאשר באותם שנים סבל הוא, בפועל ולמעשה, מנידוי אקדמי.
פרופ' בנציון נתניהו, שהפך, לימים, פרופ' עמית באקדמיה למחקר יהודי, חבר באקדמיה המלכותית לאמנויות יפות ומדעי ההיסטוריה בספרד ופרופ' באוניברסיטת קורנל, היוקרתית, שבארצות הברית, לא זכה להיות "נביא בעירו". ייתכן, שמכאן נובע יחסו האמביוולנטי של נתניהו הבן, קרי, ראש ממשלת ישראל, אל הממסד האקדמי, בכלל ואל חקר מדעי הרוח, בפרט. הדברים נכונים, בהדגשה יתרה, בכל הקשור לתחומי הרוח וחקר מדעי היהדות, דווקא, תוך שתחומי מדעי החיים והמדעים המדויקים, אינם טורדים אותו, כלל וכלל. ייתכן, שנתניהו הבן "נוקם", נקמה מאוחרת ב"פרופסורים" מתחומי התמחות אלה, שנידו אביו, בחייו וגרמו לו, לנהל מרבית חייו הבוגרים, בארה"ב.
עוד זכורה קריאתו המהדהדת של
דוד לוי, בעת הפיצוץ הגדול עם עמיתיו לתנועת החרות, בוועידת חרות בשנת 1986. כאשר יריבו של דוד לוי,
משה ארנס האשים מחנה לוי בניסיון להשתלט על המפלגה בשיטות של "מאפיה", הרי נפגע דוד לוי ובקרב אנשי מחנהו אמר הוא משפט זה:
"פרופסור ארנס, באיזו קתדרה למדת על המאפיה?". כאשר התפוצצה ועידת חרות, הרי אנשי לוי סומנו כאחראים ו
יצחק שמיר כינה אותם "חבורת פושעים". אלה הם - בדיוק - ציבור הבוחרים, אליהם כיוון ומכוון נתניהו,
תוך שהוא מודע לשנאה שהם שונאים "פרופסורים", כפי שפלט דוד לוי, המלה "פרופסור", בנימה של תיעוב וזלזול מפיו, כלפי משה (מישה) ארנס. זו היא השנאה, שעליה העיד רבי עקיבא, שבהיותו עדיין עקיבא - רועה הצאן הבור וחף מכל השכלה תיעב הוא תלמידי חכמים משכילים שבהתנהגותם ראה הוא התנשאות כלפיו. אז התבטא הוא שבהיותו עדיין עקיבא, אמר הוא:
"הב לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" והחמור ידוע, בשיניו החזקות, היכולות לשבור את עצם הגרם, שהינה עצם חזקה במיוחד.
הדברים הינם חריפים למדי ושלובה בהם אף נימה מסוימת של סטריאוטיפיזציה, כמו-גם גזענות, לשמה, אולם בכלים פוליטיים אלה ממש עשה ועושה נתניהו שימוש בפרשת פרס ישראל. זכורה התנהגותו של
דוד בן-גוריון המנוח, שכל פעם שרצה הוא להכשיל העברתו של חוק בכנסת או ליצור אנדרלמוסיה, לשמה, מנימוק זה או אחר, צעק הוא בחלל הכנסת המלה "אלטלנה". עוד טרם גוועו שאריות הגייתו של בן-גוריון מלה זו וכבר הצליח הוא להקים במקום מושבו מנהיג האופוזיציה דאז, ח"כ מנחם בגין, שהחל למנות התעללותה של מפלגת העבודה, בכלל והממשלה, בפרט, בפליטי אלטלנה ויורשיהם. הנושא שעלה על הפרק, נשכח ובן גוריון יכול היה לחכך, בהנאה, יד ביד.
באותה טקטיקה פוליטית, נוקט נתניהו, תוך שהוא יודע רגישותם של ציבור בוחריו למונחים:
"שמאלנים"; "סופרים"; "פרופסורים" ואם אפשר לשלב קוקטייל זה, שהינו בקבוק מולוטוב, האמור להתפוצץ, בכל רגע ורגע נתון, תוך יצירת הסחת הדעת מענייני כלכלה, ביטחון ודיור כושלים והאשמת "השמאל" ו"הפרופסורים", בהתנהגות בלתי ראויה ובאנטי ציונות, מה טוב. אל תכעסו עלי אם אזכיר שיטות פוליטיות, בלתי מכובדות של המפלגה הנציונאל סוציאליסטית, שנודעה לימים בשם
"המפלגה הנאצית". באותם ימים האשימו אנשי המפלגה הנציונאל סוציאליסטית, ציבור היהודים, הקומוניסטים ורוכבי האופניים, בחוליה הכלכליים של גרמניה, בתקופת רפובליקת וויאמר. המשפט הפופולרי ביותר, באותם ימים, היה:
"הכו ביהודים והצילו את גרמניה".
בואו והחליפו את המלה "יהודים" במלה "שמאלנים" וגם/או "פרופסורים" וגם/או "סופרים" ובואו והחליפו המלה "גרמניה", במלה "ישראל" וספרו לי מה היא התוצאה שתקבלו, בכל הכבוד הראוי, לשוני בין המנהיגות הנאצית, למנהיגות הליכוד, בישראל. עם זאת, הדמיון בין שתי השיטות מבהיל ומצמרר, גם יחד.
