"אני אישה דעתנית, אני יודעת מה אני רוצה בחיים שלי, מה הערכים שאני מאמינה בהם, מהו המצפון של הדרך הלאומית. המצפן הלאומי חזק בשבילי ומכוון אותי בכל דבר, בכל בחירה" (
חנין זועבי).
על-פי הנראה כיום, רבים מערביי ישראל מתנערים בדרך כלל מהפוליטיקאים שלהם, שרק יוצרים עבורם נזקים ומרחיבים את הפערים בין החברה היהודית למגזר הערבי. נראה כי השחיתות ברשויות המקומיות הערביות שאינה נשמעת לרוב בתקשורת הישראלית, יוצרת מצב של אינטרסים צרים ונפוטיזם זול.
ובעוד נעשה הרושם שהייאוש, האדישות, התסכול מהעוני וההזנחה שברחובות מסוימים של הישובים הערביים בארץ, נובע מפערים חברתיים אותם יצרה המדיניות של ממשלות ישראל לדורותיהם, בטענה אשר כביכול לאורך השנים, לא עשו מספיק והתנערו מאחריות לצרכיה והשתלבותה של החברה הערבית במדינה.
האם אכן כך הוא הדבר? ובכן, התנועה האיסלאמית בישראל (תנועה בת של האחים המוסלמים ומייצגת על-פי פרסומים כרבע מאוכלוסיית המגזר הערבי), היא גורם פוליטי משמעותי בייצוגו של המגזר הערבי בכנסת ויחד עם שילובם של שאר הרשימות הערביות כרשימה ערבית משותפת על-מנת לעבור את אחוז החסימה בכנסת הבאה,למעשה יצרו "ראש חץ" פלשתיני בפרלמנט הישראלי.
לא מעט ערבים בישראל מנסים להשתלב בחברה ולחיות את חייהם בשלווה וברווחה במדינה היהודית דמוקרטית. על-פי היסטוריית ההטבות לבני המיעוטים הערביים שהלכה והתרחבה עם השנים, נמנים לא מעט תנאים למימוש יעד השתלבות זה. האפליה המתקנת נוקטת במדיניות הנותנת עדיפות לאוכלוסייה ערבית באקדמיה, במיסוי, בנדל"ן, בשוק העבודה וכיו"ב.
ובאשר לנרטיב הפלשתיני?
אחמד טיבי, חנין זועבי,
ג'מאל זאחלקה וחבריהם הכריזו לא פעם, כי גאים הם להיות בני העם הפלשתיני וכי לעולם לא יוקירו ולו תודה אחת לאף יהודי ישראלי באשר הוא על תנאיהם, הטבותיהם וזכויותיהם כאזרחים מן המניין בישראל.
השאלה הנשאלת היא לא מדוע הם לא מוכנים להקיר תודה למדינה היהודית- דמוקרטית ועובדתית בה הם חיים ומתנהלים, אלא מדוע הם לא מוכנים להכיר בעובדה שלמעשה דו הקיום נשחק בכל פעם שהפלשתיניות שלהם גוברת על היותם כמקובל בישראל, ערבים ישראלים.
