התרחבות השחיתות השלטונית היא מסממניה המובהקים של התנהלות מדינות רבות בעשורים האחרונים. הדעה המקובלת במחצית השנייה של המאה ה-20, לפיה השחיתות היא נחלת מדינות עולם שלישי, דיקטטורות חשוכות ומדינות לאחר מלחמות אזרחים ומאבקי שליטה פנימיים - התבדתה. הדמוקרטיות המערביות, שהתאפינו בהדגשת המוסדות הרציונליים, כוחות השוק ורוח האינדיבידואליות, התבררו גם הן כבלתי חסינות מפגעי שחיתות.
השחיתות החדשה היא תוצר של רדיפת בצע אישית ותאוות ממון שאינה יודעת גבולות, וזאת להבדיל מהשחיתות הישנה שהיו בה סממנים אידיאולוגיים של שימוש בכספי ציבור בשירות אידיאולוגיה, דת, מפלגה או מגזר. במדינות רבות בעולם, ובהן בישראל, ראשי מדינות, שרים, נבחרי ציבור ועובדי רשויות עומדים לדין וחלקם נשלחים לכלא.
גלובליזציה מואצת, ליברליזם וקפיטליזם כמדיניות כלכלית מובילה מעמידים כמטרה בסיסית הישגים חומריים, עושר אישי וצבירת רווחים מהירה. כאשר אין עכבות מוסריות והסדרים נורמטיביים שנאכפים, מטרות אלו מגבירות את הפגיעה בערכי יסוד של התנהלות שלטונית ופרטית הוגנת ותקינה.
השחיתות הפוליטית מערערת את יסודות השיטה הדמוקרטית, מקשה על הלגיטימיות של רשויות השלטון ופוגעת בערכי יסוד של הדמוקרטיה. היא פוגעת ומייקרת את הפיתוח הכלכלי עקב הצורך לשלם שוחד, מעצימה את הביורוקרטיה, מגבירה את תאבונם של פקידי הציבור לשוחד עבור פעילות שהם מחויבים בה, פוגעת בכללי המשחק הכלכליים ובמיוחד בשוויון הזמנויות וחופש התחרות והעיסוק, ולעיתים מביאה להקמת פרויקטים מיותרים הפוגעים בתוחלת החיים, בתשתיות ובאיכות הסביבה.
תקוות הציונות התנפצו התקוות החידוש הממלכתיות העברית בארץ ישראל והקמת חברה נאורה, סולידרית, ישרה ושוויונית, התנפצו אל קרקע מציאות קשה ועגמומית. מציאות בה הפערים החברתיים מתרחבים, המרחב הציבורי מתמלא בהתנהלות מושחתת, והציבור מואס בפוליטיקה ובפוליטיקאים על-רקע פגיעתם בטוהר המידות.
בימי שלטון העותמנים והבריטים בארץ ישראל, יהודים וערבים נתנו שוחד לפקידי שלטון, כולל לשופטים. תרבות הבקשיש הייתה בפועל אמצעי הפרנסה העיקרי של פקידי השלטון. החל משנות העשרים של המאה ה-20, מעשים חריגים שבוצעו על-ידי המוסדות הלאומיים היהודיים קיבלו לגיטימציה בהיותם חלק מיישום של אידיאולוגיה גדולה שבמרכזה החזון הציוני.
לאחר הקמת המדינה ומיסוד המערכת הפוליטית, התחלף החזון בטובתה של המפלגה. הביורוקרטיה השלטונית, הפרוטקציוניזם, תלותם של האזרחים במנגנוני המדינה שהיו מאוישים על-ידי פעילי מפלגה, מדיניות הקיצוב והצנע והטיפול בנכסי הנפקדים הערביים - כל אלו האיצו את השחיתות ויצרו סבך של קורי עכביש שחברה שלמה נלכדה בהם.
השחיתות ה"אידיאולוגית" התחלפה, כאמור, בעשורים האחרונים ברדיפת בצע על-רקע אישי ופוליטי. רוחות חדשות של ליברליזם כלכלי, האלהת הממון ועבדות לעגל הזהב יצרו שינויים מרחיקי לכת בחברה הישראלית. את מקומם של החלוצים המגשימים, מפקדי הצבא המעוטרים ושליחי המפלגות חדורי האמונה, תפסו טייקונים. "חברת האנחנו" שהקימה את המדינה התחלפה ב"חברת האני" שבה כל אחד דואג לעצמו ולטובתו. דרישת "העכשיו", ראיית ההוה תוך מחיקת העבר ושיעבוד העתיד, דרדרו את החברה הישראלית לשפל חסר תקדים.
היהודים נדחקו לפינה לשחיתות הישראלית שורשים היסטוריים עמוקים. פרידריך ניטשה, שיחסו ליהודים היה מורכב וסבוך, כותב עליהם: "רצו לעשות אותם מאוסים על-ידי כך שבמשך 2,000 שנה התנהגו עמהם בצורה מאוסה... כדי לאלץ אותם לעסוק במקצועות עוד יותר מלוכלכים, ואכן הם לא נעשו נקיים יותר בתהליך זה". ההתנהגות המאוסה כלפי היהודים, אילצה אותם להתנהלות שבלשון המעטה איננה נקייה.
העם היהודי הוא גם עתיק ומוכשר, למוד סבל ושרדן, שלא זז כמלוא הנימה מאמונתו וחוקיו ונצמד בקנאות לערכיו המוסריים. אולם כדי לשרוד תחת לחץ האומות הקמות עליו, הוא נאלץ לא פעם לאמץ נורמות התנהגות שהיו זרות לו, בחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך". היחס כלפי היהודים והמגבלות שהוטלו עליהם במשך אלפי שנות גלותם, גררו אימוץ של נוהגים פסולים ומגונים שלא היו אלא הכרח קיומי. השליטים והכנסיה חגגו על דמם ומוסריותם של היהודים והכינו את הקרקע הרעיונית והפיזית ליצירת דה-לגיטימציה לקיום היהודי, שהובילה בסופו של דבר לשואה.
עובדה היסטורית-סוציולוגית היא שהעיוות הנורמטיבי אצל היהודים ביחסם לגויים, היה תוצר מובהק של ההתנהלות כלפיהם, ודחיקתם אל פינה בה לא נותרה להם ברירה אלא לבלוע גלולה מרה, ולנסות לשרוד במחיר כבד של התנהלות שעל פניה נחשבת לבלתי מוסרית. השוחד הפך להיות מכשיר קיומי, וגדולי ההלכה נתנו לו לגיטימציה בבחינת פיקוח נפש. העם שבמשך אלפי שנים העניק לאנושות ערכי יסוד של אנושיות וצדקה, נאלץ לחיות ולפעול בניגוד לטבעו. במאה ה-18 ההתנהלות הקלוקלת ביחסים שבין היהודים לגויים חדרה גם לתוך הקהילה היהודית.
ראשי התנועה הציונית הפנימו כבר בראשית דרכם, בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, כי המעבר מתודעה יהודית גלותית לתודעה המעוגנת בעצמאות מדינית וחרות אישית יהיה קשה. הם חששו, כי העולים לארץ ישראל יביאו איתם את הווית הגלות, מציאות שתגרום להקמת עוד קהילה גלותית המתנהלת על-ידי גבאים בסגנון הישן.
אכיפה ובעיקר חינוך בנימין זאב הרצל, מקס נורדאו והרב אברהם יצחק קוק קיוו, כי השיבה לציון תאפשר בניית קומה יהודית מחודשת, ושיקום דמות היהודי שעוצבה באלפי שנות גלות משעבדת. הרצל כותב, כי היהודי החדש ירחיק עצמו מעיסוק במקצועות לא-יצרניים: "אין אני מניח להם ללכת אל הבורסה. דבר זה היה טוב בימי גלות. עתה מוטלות עלינו החובות של החרות. חייבים אנו להיות עם של ממציאים, לוחמים, אומנים, מלומדים, סוחרים ישרים ופועלים מתקדמים".
אלא שכיום, 110 שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון ולמעלה מ-65 שנה מאז הקמת מדינת ישראל, הולכת ומתעצמת ההכרה, כי שיבת ציון שהחלה כמרד אל מול ההתנהלות הגלותית, הולכת ונכנעת לאותה הוויה עצמה. הגלותיות השתלטה על המרידה הציונית הגדולה. נורמות ההתנהגות הציבוריות שעוצבו בתקופת הגלות לא נעלמו ואף לא נחלשו עם הקמת המדינה. ההפך הוא הנכון: מפני חטאינו גלינו בארצנו. עדיין לא הסתיים המסע הקשה והמורכב של היציאה מהגלות.
ראשי מדינה, נבחרי ציבור ופקידים בכירים עומדים לדין ומרצים שנות מאסר. בהעדר דוגמה אישית, אזרחים רבים מעלימים מס, עד כי ההון השחור מתקרב בגודלו להון הלבן. היציאה הפיזית מהגלות לא הביאה איתה את השחרור הרוחני. אזרחי המדינה טרם הטמיעו את היות ישראל מדינה עצמאית, ואת העובדה שבטוהר המידות אינה פגיעה בצאר או בקיסר, אלא במדינתם-שלהם. היה קשה מאוד להוציא את היהודים מהגלות, נדרש לכך כמעט שינוי סדרי בראשית. עתה ברור, כי קשה הרבה יותר להוציא את הגלות מהיהודים.
בחברה הישראלית חסר כיום מנוע מוסרי, שיניע מחויבות לנורמות של משטר תקין וקנאות לעקרונות של צדק ומוסר. נדרשים בדחיפות "יזמי נורמות", שיעלו לסדר היום הציבורי את המודעות לתיקון המידות ויקדמו חקיקה ותיקון נוהלים שיבטיחו לאורך זמן את יישום הנורמות התקינות.
אפשר כבר לזהות בחברה הישראלית את ניצניה של התנגדות ציבורית רחבה לשחיתות, שאיננה עוד גזירה משמים. מועמדים כשרוניים לא יכולים להיבחר למשרות שלטוניות בכירות עקב פגמים מוסריים ואפילו קלים, קציני צבא ומשטרה בכירים נאלצים לפרוש עקב התנהלות בלתי ראויה. בכך יש אולי תקווה לשינוי דרכיה של החברה הישראלית והעלאתה על מסלול תקין של אחריות אישית, תרבות שלטונית ושקיפות תפקודית.
שיתוף פעולה בין דעת קהל, משטרה, פרקליטות, בתי משפט ובעיקר מערכת החינוך, יכול לתת לחברה הישראלית תקווה להטמעת נורמות התנהגות הכרחיות, בחברה המצויה בסיכון ביטחוני ושבה הלכידות החברתית היא מרכיב מרכזי ביכולת ההישרדות.
