הָרָצוּי וְהַמָּצוּי בְּחָכְמָה וְדַעַת עָם זָר עֲלֵינוּ לֹא יִגְבַּר רַק בְּאֶלֶּה הוּא יִגְבַר בַּכַּמּוּת וּבַמִּסְפָּר וְעֲדַיִן פְּלִשְׁתִּי וַעֲמָלְקִי בָּאָרֶץ כְּבַעֲבַר אִם כֻּלָּהּ אוֹ מִקְצָתָהּ הַדָּבָר לֹא נִגְמַר בֵּין הַמָצָּוי לְבֵין הָרָצוּי הַדִּמְיוֹן חוֹצֵץ לֹא לִטְעוֹת וּלְהַטְעוֹת בְּיוֹדְעִין וּלְתָרֵץ מוּטַב צִפּוֹר בַיָּד וְלֹא עֶשֶׂר עַל הָעֶץ לְעִתִּים יֵשׁ כֹּרַח בַּבָּא מַצִּיעָא לְאַמֵּץ1 הטלית וחלוקתה לשנים וְנֶאֱמַר גָּם תָּפַסְתָּ מְרֻבֶּה לֹא תָּפַסְתָּ2 בְּרַם תָּפַסְתָּ מוּעַט תָּפַסְתָּ לֹא הֶחְמַצְתָּ רְאֵה אֶלֶּה שֶׁחַשְׁקוּ בַּכֹּל אוֹ לֹא כְלוּם הִחְמִיצוֹ הָרֹב וְנִשְׁאַר בְּיָדָם רַק מְאוּם ישיבת ישראל "בארץ לא להם" ביציאה ממצרים מעבדות לחרות דִּבֵּר משה אל פרעה בשם ה':
שלח את עמי ויעבדוני (וארא ז/כו) במדבר; משה בקש שישלחו את העם לעבודת האלוהים ולא למען יסעו אל ארץ כנען, ילחמו עליה ויירשו אותה. ארץ כנען נשארה הבטחה במסגרת הברית שכרת הקב"ה עם אברהם בּאָמְרוֹ לו:
כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגר דן אנכי (בראשית טו/יג ) דבר ראשון רצוי לישב את הסטירה כאן בעניין מנין שנות העבדות: הרי העבדות במצרים נמשכה רק 210 שנים (כמספר אותיות רדו למצרים שאמר יעקב לבניו ) לכן חסרות כאן 190 שנה.
באו חכמים ואמרו, שגם הישיבה בארץ כנען בקרב הכנעני, הייתה בבחינת עבדות. מכאן יש להתחיל ספירת ארבע מאות השנים מיצחק, כי הלא נאמר: כי
גר יהיה זרעך והלא יצחק ראשית זרעו של אברהם, ויעקב ראשית זרעו של יצחק . ישיבתם של אלה בקרב עמי כנען כנשלטים על ידם ושלא על-פי חוקי התורה ובטרם נהייתה הארץ נחלתם בפועל, הרי הם נחשבים כשרויים בעבדות רק משכבשו את הארץ משלטון עמי כנען, ניתצו את מצבותיהם ואליליהם והשתיתו את דיני התורה בארץ, נהיו בני ישראל בני חורין בארצם. כי אז הם אינם יושבים
בארץ לא להם. ועוד השתתת חוקי התורה והמצוות בארץ הופך ישראל לאדון הארץ כעם חופשי. מזה מובנת הדרישה שדרש משה בשם ה' מפרעה: שלח את עמי ויעבדוני (וארא ז/כו) . לא למען יגיעו לארץ כנען. זה גם מסביר מדוע מיד לאחר היציאה ממצרים וקבלת התורה על-ידי העם בְּאָמְרוֹ נעשה ונשמע, מתחילה פרשת משפטים שקדמה לתרומה. כי מדינה בלי חוק ומשפט, היא מדינה של תוהו ובוהו ובה
כל דאלים גבר. (ביטוי בארמית כל החזק - גובר) מקור אמרה זו הוא בתלמוד הבבלי באחת המסכתות, שם היא מפרשת את האמרה
ביחס למתדיין גובר בראיות שוא כי כוחו רב ואינו מקבל את הדין.
השמים ושמי השמים לא יכלכלוך כך מתואר
כבוד ה' הממלא את השמים ושמי השמים אף אלה קטנים עליו, הקב"ה אשר מתואר כפי שמתואר, האם באמת זקוק הוא למשכן שהוא אינו אלא "צריף עץ" נייד שנישא על כתפי הלויים. האם הקב"ה אומנם זקוק למקום לשכון בו ?, המשכן אינו אלא אמצעי שמשמש מקום פולחן לאלוהים זאת כדי שלא לעבוד את האלוהים בכל מקום אשר יחפץ בו האדם. אף על-פי שהמשכן הוא מתקן עראי שאין לו מקום קבוע, כי הוא מועבר עם העם ממקום למקום, הקב"ה אמר למשה:
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.(כה/ח) לא בתוכו,
כי כבוד אלוהים, השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מלאכים א'ח/כז) זאת כדי לדעת שלמרות גדולתו ועוצמתו של הקב"ה הוא מסתפק במועט - הוא מסתפק במשכן עץ ובד נייד. ואם כך הקב"ה מה לבני אדם-בני תמותה לבנות להם ארמונות ולהתנהג כאדוני עולם.
דברים אלה מכוונים לאלה שמגיעים למעמד גבוה בקרב עמם ואל למדו לנהוג בהצנע לכת, כמו
בן צבי נשיא מדינת ישראל השני שגר בצריף ובצנעא רבה וגם המנהיג הכריזמאטי שקם לישראל בראשית חידוש קוממיותה
דוד בן-גוריון, שהסתפק למגוריו בצריף בנגב. נשוב אל נוסח הפסוק:
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בא לאמר כי הקב"ה לא ישכון בתוך המשכן, אלא ישכון בתוך ישראל, בתוכם . אם כך איך צריך לפרש את בפסק: ועשו לי משכן, כי מלשון הכתוב המשכן יוקם בשבילו כדי שישכון בתוכו . ברם הכתוב אומר אחרת:
ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם. ואמנם כאשר העם יבוא לקיים את הפולחן במשכן והקב"ה שוכן בתוך העם, הרי בכך הקב"ה ימצא בפועל שם. כמובן מדובר על זמן עבודת האלוהים שם .
המשכן תופס חשיבות רבה, מכאן שהוא משתרע על חמש פרשות, להוציא פרשת חטא העגל בכי תשא. על השאלה למה היה צריך להקים משכן בעוד העם נודד במדבר, התשובה היא חד-משמעית. המשכן נועד לבטל מנהג שנהגו בו בני ישראל במצרים לקים פולחן על כל גבעה ותחת כל עץ רענן. הקב"ה צוה את משה ואת אהרן לבטל המנהג האלילי על-ידי הקמת משכן שבו יעשה הפולחן. הרמב"ם במורה נבוכים מדגיש כי הוא רואה במקדש ובעבודת קורבנות משום מטרה חינוכית לצמצום והגבלת בני העם מעשות עבודת אלוהים שלא במקומות הרצויים והראויים, כגון בטקסים שאינם פולחן לשמו. הרמב"ם אומר כי הפולחן לה' צריך להתקיים במועדו ובמקום שמיועד לכך. בתקופה בה מדובר על המשכן ומיד לאחר מכן עבר הכתוב אל תפקיד הכהנים במקדש המקריבים את הקרבנות כמשרתי בקודש בשם העם. אלוהים צוה את משה שמזבח שיוקם יהיה מעצי שטים שיוכלו לניידו עם המשכן אל אשר יִסְעוּ בני ישראל ואל אשר יחנו במשך ארבעים שנות נדודיהם במדבר.
התרומה ומשמעותה לקיום העם ואחדותו פרשת "תרומה" הנה האות הראשון שניתן לישראל במדבר כעם שצריך גם רשויות ממשל: רשות מחוקקת, רשות שופטת ורשות מבצעת במושגי תקופתנו. הקב"ה בקש לתת לעם אמצעים כספיים (תקציב) לקיום מצוות התורה ולקיום ממשל תקין . ואמר לו אמור לעם שעליו להרים תרומה להקמת המשכן ולצרכי הפולחן. אלא שהתנאים שבהם מוקם המשכן אינם כמו התנאים שיהיו בהקמת המקדש על יד שלמה המלך שלמה בזמנו הטיל מס על ישראל. לא בקש תרומה. ברם בימי משה העם עדין בהתהוותו ואיננו גוף מדיני צריך את התנדבות העם ושיתרום משלו: בקע לַגֻּלְגֹּלֶת לֵקֻּפּוֹת מהם יקנו את הקרבנות והתרומה השנייה למשכן מאת כל אחד ואחד ותרומה אחת למזבח.ונמנו שלושה עשר דברים שירכשו מן התרומה סוג התרומה זהב וכסף וְנֶחֹשֶׁת ודברים נוספים עד השמן למאור. מדובר בשלושה סוגי תרומה סימוכין לכך אני מוצאין מלשון הכתוב:
ויקחו לי תרומה. כל איש אשר ידבנו לבו תקחו תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם.(כה/ג,ד,ה) שלוש פעמים נזכרה המלה תרומה ללמדך כי היא נועדה לשלוש מטרות שנמנו שם.
התרומה עצמה היא כמעין מס שמשולם מרצון. בעוד שלמה המלך שיבנה את בית המקדש 84 שנים אחרי יציאת ישראל ממצרים הטיל מס על העם ולא כל איש אשר ידבנו לבו (כה/ב) כמו בימי משה. שלמה כמלך יכול היה להטיל מרותו על העם ולחייבם בתשלום מם. ומי שאיננו יכול לשלם את המס עבד כְּכֹפֶר המס, הוא לקח אנשים למס עובד. אצל משה טרם קמה רשות מבצעת. שתטיל מרותה לביצוע. יש גם הבדל בין המשכן בימי משה למקדש בימי שלמה. זה ארעי נייד במדבר וזה
קבוע על הר המוריה. ויש הבדל נוסף בעוד התרומה היא לקב"ה ככתוב: ויקחו לי תרומה לעומת המס הוא למלך.
המס והתרומה וההתנדבות מביאה אותנו אל שנות ראשית המנדט הבריטי. העם היושב בציון, יָסַד "כנסת ישראל" שכללה
הוועד הלאומי והנהלת הועד הלאומי (הגוף המבצע- הממשלה) וגם קבעה הכלל לקבלת זכות בחירה על-ידי תשלום שקל. הנכונות לקבל מרות מוסדות אלה הייתה דבר מובן מאליו, בכך הוגשם חזון הנביאים לחידוש קוממיות עם ישראל בארצו. אין לשכוח כי זה התחיל אצל משה במדבר
ששם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו. בתקופה בה מדובר הכהנים והלויים היו הרשות המבצעת.
תְּרוּמָה וְלֹוּ מוּעֲטָה לַנִּצְרַךְ רַבָּה הִיא כִּי הַכְּלָל חֱיֵה וְתֵן לִחְיוֹת זֶה רַק טִבְעִּי תָּרַמְתָּ נֶהֱנֵיתָ וְגָם עִם הַנִּצְרַך הֵטַבְתָּ אָנוּ כִּבְגַּלְגָּל פַּעַם לְמַעְלָה וּפַעַם לְמַטָּה אֶלֶּה בָּאוּ אַחֲרֵי הַעֲשָׂרָה שֶׁנִתְנוּ בְּסִנַי תּוֹרָה וִּמִצְוָה צִּוָּה אוֹתָם לָנוּ אֵל שַׁדַּי עוֹד בְּטֶרֶם בָּא עַמֶּנוּ אֶל הַמְנוּחָה כָּאן בְּהִתְתַוּוּתוֹ לְעָם תָּרַם וְהֵקִים מִשְׁכָּן לְיַחֵד שְׁמוֹ לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם כָּאן וּבָעוֹלָם לָדַעַת לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד לִהְיוֹת בֶּן אָדָם בָּרָא עוֹלָם וְנָתַן מָקוֹם לְכֹל אֻמָּה וְעָם שֶׁאִיש בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה וְהַגּוֹי בִּכְלָלָם