א. "ועורות תחשים ועצי שיטים" (שמות כ"ה, ה'). התחש היא חיה מיוחדת שנוצרה לפני שבנו את המשכן, והייתה לה קרן אחת במצח, והעור של החיה הזאת היה עור מיוחד ביותר שאין כיופיו בכל העולם כולו, היו בה שישה צבעים מיוחדים ונדירים, ואת העורות שלה שמו במשכן. חשבנו להקשות - מדוע התחש נברא לפני בניית המשכן ולא בששת ימי בראשית? אלא אפשר לפרש ולומר על-פי המדרש: אחרי שהקב"ה ברא את כל הבריאה, הוא אסף את כולם ורצה ליצור את האדם שיהיה בחיר הבריאה, ושכל אחת מהחיות תתרום מעצמה לאדם דבר מיוחד שיש בו. ועל-פי זה יובן - הקב"ה ידע שאם התחש ייברא בבריאת העולם הוא גם יתרום לאדם. ומה יתרום? יופי עצום שאין כדוגמתו, ואז יכולה להיכנס בלב האדם גאווה, לכן הוא נברא לפני בניית המשכן ולא בזמן בריאת העולם. כל זה כדי שלא תיכנס בלב האדם גאווה. ומכך נלמד שהגאווה זה חורבן גדול ביותר, אין דבר יותר קשה ויותר חמור מהגאווה, עד כדי כך שנחסר היופי של התחש מהאדם. הגאווה היא רק לחי העולמים - לקב"ה, לכן ירחיק אדם את עצמו מן הגאווה.
ב. הקב"ה מבקש ממשה רבינו לעשות ארון. איך היה בנוי הארון? חז"ל אומרים שהיה ארון אחד מזהב, בתוכו עוד ארון מעץ ובתוכו עוד ארון מזהב, ועליהם היה מכסה שעליו היו עומדים הכרובים, ואותו ארון היה בתוך קודש הקודשים. תלמוד ירושלמי אומר דבר פלא גדול: לבני ישראל היה עוד ארון אחר, שבו היו שברי לוחות ראשונים, ומתי שבני ישראל היו יוצאים למלחמה, הם היו לוקחים איתם את הארון עם שברי הלוחות. חשבנו להקשות - ידוע שביום הכיפורים כהן גדול נכנס לקודש הקודשים בבגדי לבן, כיוון שבגדי זהב (שאיתם הוא משמש בכל ימי השנה) מזכירים את חטא העגל, ואין קטגור נעשה סנגור. אם כך, איך בזמן של מלחמה, שהוא זמן של דין, לוקחים את הלוחות הראשונים שגם כן מזכירים את חטא העגל (בעקבות חטא העגל משה רבינו שבר אותם)? אפשר לפרש ולומר יסוד גדול: יש מצווה גדולה למחות את זכר עמלק. כתוב על מלחמת עמלק: "ויזנב בך כל הנכשלים אחריך" (דברים כ"ה, י"ח). בני ישראל במדבר היו בתוך ענני
כבוד, אבל מי שהיה עושה עבירות ענני כבוד לא היו קולטים אותו, העננים היו מקבלים בתוך מחנה ישראל רק צדיקים. אם כך, עם מי עמלק בא להילחם? עם הרשעים שהענן פלט אותם. ואף על-פי כן אנחנו זוכרים "את אשר עשה לך עמלק" (דברים כ"ה, י"ז). גם על הדברים הנמוכים של עם ישראל הולכים עד הסוף, כל דבר חשוב לקב"ה, כל דבר שנראה פשוט אפשר לקחת ממנו דברים גדולים. ולכן לוקחים את שברי הלוחות למלחמה. על-פי היסוד הזה - אפילו עם הפשוט הולכים בכל הכוח ומנצחים. לפעמים אדם בורח מהנפילות שלו, אבל לפעמים דווקא הימים הקשים והמרים - אם יודעים איך להסתכל עליהם, נהיים מתווה דרך לחיים של האדם.
ג. מה עשו עם הכסף שנשאר מהתרומות שהביאו בני ישראל למשכן? אומר המדרש שמשה רבינו בנה בית מדרש שילמדו שם תורה. צריך להקשות - התורה הקדושה אומרת: "מעלים בקודש ואין מורידין" (מנחות לט). לדוגמה, אם אדם תרם כסף לקנות כיסא לבית הכנסת ונותר כסף, אפשר לקנות שולחן בכסף הנותר כי השולחן יותר חשוב מהכיסא. הקב"ה ביקש לבנות את המשכן ונשאר כסף. איך משה רבינו יכול היה לבנות בית מדרש עם הכסף הזה, הרי לכאורה מעלת המשכן גבוהה יותר? אלא יש פה יסוד גדול - בית כנסת ובית מדרש זה דבר לכלל, שהרבים לומדים בו תורה, ויש בזה כוח עצום יותר מבניית המשכן. לכן למשה רבינו היה מותר לקחת מהעודף ולבנות בזה בית מדרש שילמדו בו תורה. וזה יסוד גדול - אם יש לך נותר ממצווה כלשהי, אתה יכול ללכת ולבנות בזה בית מדרש - מקום לרבים ללמוד בו תורה.
ד. האר"י הקדוש אומר (פרשת תרומה) שהייחוד של צדקה הוא שם הוי"ה (יהו-ה), י' - זה הכסף, ה' - חמש אצבעות של הנותן, ו' - יד האדם שנותן צדקה (האמה, שצורתה כמו אות ו'), ה' - חמש אצבעות של יד מקבל הצדקה. ואיך צריך לתת צדקה? אנשים חושבים שרק אם עני בא לבקש נותנים לו צדקה, אבל באמת, צדקה על-פי התורה הקדושה, זה לפני שהוא מבקש ממך צדקה - קום אתה ותן צדקה. מסופר על רבי מאיר מפרמישלאן, מתי שהייתה באה אישה לקבל צדקה, הוא היה נותן את הכסף מידו אחת לידו השנייה ואחרי כן היה נותן לה את הצדקה, כי את הייחוד של יהו-ה הוא לא יכול היה לעשות עם האישה, כי אסור לגעת בה, לכן הוא היה עושה את הייחוד בידיים שלו. וזה נרמז במשנה: "כל שעסקיו עם הנשים לא יתייחד עם הנשים" (קידושין פב), שאם נותן צדקה לאישה אינו יכול לקיים את הייחוד של שם הוי"ה עם האישה. המעלה של צדקה היא מעלה גדולה שאין כדוגמתה.
ה. הקב"ה מצווה את משה רבינו לבנות את המשכן. חז"ל אומרים שהיו חמש-עשרה כלים במשכן, והם לא היו סתם כלים, אלא כתוב בזוהר הקדוש שבכל כלי הייתה נשמה כביכול, כמו שהקב"ה נפח בנפש של האדם נשמה, כך בכל הכלים במשכן הייתה כמו נשמה. וידוע מה שכתוב בזוהר על דניאל, שהיה חבר טוב של נבוכדנצר. פעם אחת נבוכדנצר ניסה להכשיל את דניאל בעבודה זרה - בנה פסל גדול ושם ציץ של כהן גדול בפה של הפסל, והוא התחיל לדבר ואמר: "אנכי ה' אלוקיך". כל האנשים היו רואים ומזדעזעים. הזוהר הקדוש אומר שהתחילו להאמין באותו פסל, אבל דניאל התקרב לפסל ואמר: "אל תגרום שבגללך יהיה חילול השם". מיד הציץ נפל והפסל לא יכול היה לעשות דבר, וכל הערך שלו נפל בפני כולם. רואים מכאן שהכלים לא היו סתם דבר דומם, אלא זה כלים שהקב"ה נפח בהם רוח ונשמה. וכך כל דבר של קדושה יש בתוכו רוח ונשמה, לדוגמה תפילין וספר תורה יש בהם כעין רוח ונשמה חזקים ביותר.
ו. המדרש אומר: מתי שהקב"ה ביקש שיבנו את המשכן, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ט'), באו מלאכי השרת לקב"ה ואמרו לו: למה תרד למטה לתחתונים - תישאר למעלה. אמר הקב"ה למלאכי השרת: חייכם שאני נשאר עם העליונים. ויש לשאול - הרי רואים שבסוף הקב"ה כן בנה את המשכן, אז מה פירוש התשובה שאמר הקב"ה, שהוא נשאר בעליונים? אלא התשובה היא כך: הקב"ה רצה לבנות את המשכן כדי שתהיה שם השראת השכינה. לפני זה השראת השכינה הייתה בתלמידי חכמים, ורצה הקב"ה להעביר את השראת השכינה למשכן. וזו הכוונה "חייכם שאני נשאר עם העליונים", שהכוונה לאלה שהשראת השכינה הייתה אצלם לפני כן, אפילו שנבנה המשכן, הכוח נמצא אצל התלמידי חכמים.
ז. האלשיך הקדוש שואל: הקב"ה מצווה אותנו לבנות את המשכן. מה היה במשכן? כסף, זהב ונחושת. למה הקב"ה צריך זהב וכסף וכולי, הרי הכל של הקב"ה? אותו דבר יש לשאול לגבי בית כנסת שמהדרים אותו, וכן בלולב, תפילין וספר תורה, בשביל מה להדר את המצווה? אלא מתי שאדם אוהב דבר הוא מכניס את הנשמה שלו בתוך הדבר. אדם שאוהב את המכונית שלו - הנשמה שלו בתוך המכונית, אדם שאוהב את הכסף שלו או את הבית שלו - הנשמה שלו נמצאת בתוך הדבר שאוהב, ואם לוקחים לו את הדבר, זה כמו שלקחו לו את הנשמה. הקב"ה רצה במשכן חלק מהנשמה של כל אחד. "אפריון עשה לו המלך שלמה" (שה"ש ג, ט) - עצים יקרים, "מרכבו ארגמן" - בדים יקרי ערך, וכל זה בשביל "תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים", הקב"ה ביקש את האהבה של כל אחד ואחד.
