במסגרת המעקב של הכותב אחר החדשות בניסיון למצוא את האקטואליה בפרשת השבוע, מתקיים כמובן סינון של אירועים חדשותיים במגמה להתרכז במה שנראה לי עיקר ולהתעלם מהטפל. אלא שלפעמים, לעתים קרובות מדי למען האמת, דווקא הטפל תופס נפח תקשורתי מרשים בעוד העיקר נדחק לשוליים. לפעמים אפילו צריכים להתאמץ כדי למצוא אותו, את העיקר. כך גם היה השבוע; מבין שלושה אירועים שתפסו נפח חדשותי משמעותי יחסית, שניים נראו לי משמעותיים מאוד בעוד השלישי נראה כלא יותר מבלון נפוח. שני האירועים המשמעותיים הם מותם של
אורי אורבך ממחלה קשה ושל אדל ביטון שנרצחה מאבנים שיידו מי שכל עניינם בחיים הוא מוות. בעיקר של זולתם. האירוע החדשותי השלישי, שבעיני היה לא יותר מבלון נפוח, היה הדוח המיוחד שפרסם
מבקר המדינה בנוגע להתנהלות ה"בלתי תקינה" בבית ראש הממשלה.
אסתירא בלגינא הדברים החשובים שיש לומר על הדוח הזה כבר נאמרו על-ידי עיתונאים שמתעקשים לדבוק באמת. אומנם לצערנו הם אינם רבים אבל הם קיימים וראוי להקשיב להם. על הרעש התקשורתי שחולל הדוח הזה ראוי לצטט את קביעת חז"ל (בבא מציעא פה/ב): אמר עולא: "היינו דאמרי אינשי אסתירא בלגינא קיש קיש קַרְיָא". רש"י: מטבע אחד בכלי, קיש קיש קריא - מתקשקש ומשמיע קול. והרעש יכול להיות מחריש אוזניים. עד כדי ניטרול כל ניסיון להתמקד באמת, בָּעיקר. שני האירועים האחרים תפסו גם הם נפח תקשורתי נכבד, אם כי פחות רעשני. הייתי אומר "מטבע הדברים" אבל זו אמירה נוראה ביחס לרצח בכלל וביחס לרצח של תינוקת בפרט. ובאמת זה נורא ואיום שהתרגלנו לכך שעניינם של ערבים רבים הוא לרצוח יהודים, שכבר לא באמת מתרגשים מזה. והראיה, התקשורת אינה טורחת לדווח על מקרים רבים, יומיומיים של ניסיונות רצח.
אין עוד מלבדו בפרשת השבוע תְּרוּמָה אנחנו מתחילים לקבל הנחיות כיצד לשמר בחיי היומיום שלנו את המסר שקיבלנו במעמד הר סיני. שם, בפרשת יתרו, כל אחד ואחד מעם ישראל ראה במו עיניו כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים: אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ (דברים ד). אלא שהנוכחים לא יכלו לעמוד בעוצמת הגילוי, ובחרדתם הרבה פנו אל מנהיגם (שמות כ): [טו] וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹקִים, פֶּן-נָמוּת. משה אומנם הרגיע את העם: [טז] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם, בָּא הָאֱלֹקִים; וּבַעֲבוּר, תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶם--לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. ההתגלות הגדולה נועדה לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם, כלומר לרומם אתכם למדרגה רוחנית נעלה, מכל מקום ברור שאותו מופע נאדר היה חד-פעמי וכעת צריכים לבנות מערך של תרגול תקופתי כדי להשיג את התכלית שהיא וּבַעֲבוּר, תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶם--לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ.
לחסות תחת הכותרת זה התחיל בפרשת משפטים, עם כל המצוות שתכליתן לכאורה היא תקנת החברה, אבל אין להן קיום אמיתי בלעדי הכותרת אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ, כמו שהראינו ברשימה קודמת. והרי במו עינינו אנחנו רואים שקיימת נטייה לוותר על הכותרת ולהתרכז בעיקר כביכול; כלומר מתאמצים לשקוד על תקנת החברה אבל תוך ויתור, שאצלנו הוא מודע ואפילו דווקאי, על הכותרת. ואנחנו גם רואים את התוצאות של נתיב זה בחוליים הרבים שבהם נגועה החברה. כי אי-אפשר להגיע באמת לקיום ותקנת החברה, עניינו של הלוח השמאלי בשני לוחות הברית, במנותק מהכפיפות לבורא עולם ומנהיגו, עניינו של הלוח הימני. אז כדי לתרגל את המודעות כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים: אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ משה רבינו מקבל בפרשת השבוע את ההוראה (שמות כה): [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.
ושכנתי בתוכם ולאיזו מטרה מיועדת התרומה שגובים מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ - [ח] וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. הזכרנו בעבר את הדיוק של רבותינו ז"ל: "בתוכו" לא נאמר, אלא בְּתוֹכָם; כי התכלית היא שהקדושה תשכון בתוך הלב של כל יהודי. שמהעלייה התקופתית למקדש הוא ישאב השראת קדוּשה שתלווה אותו בחיי היומיום שלו, עד העלייה הבאה. התוצאה המצופה היא שיהודי יחיה במודעות מתמדת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין עוֹד. כמו שמורה לנו משה רבינו בפרשת ואתחנן. כל יהודי אמור לעסוק בתרגול הרוחני הזה. עם זאת, מראש התורה מתייחסת לעובדה שיש שונוּת בין מידת היכולת ואולי גם מידת הרצון של יהודים שונים, באומרה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. מידת ההשקעה בתרגול משתנה מאדם לאדם. אבל אין מי שפטור מהשקעה בתרגול הזה.
תוכו כברו בפרשת השבוע מפורטים הדברים שנדרשו כתרומה לעבודת המשכן: [ג] וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. [ד] וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. [ה] וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים. [ו] שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. [ז] אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן. מהדברים שנתרמו עשו את המשכן ואת כל כליו, שכאמור, נועדו לתרגול המודעות כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין עוֹד. למעשה, התורה עצמה, עם כל המצוות הכלולות בה, מאפשרת לנו את התרגול הזה, אלא שבמקדש הייתה המחשה; בתחומו יכלו ממש לראות שאכן ה' הוּא הָאֱלֹקִים אֵין עוֹד. ובנוסף לחוויה הרוחנית הממשית שחוו באי המקדש, גם הכלים השונים, המבנה שלהם ומיקומם המדויק, העבירו את המסר המכוון. ויש להניח שהחוויה הרוחנית נוצרה מהמכלול השלם.
להתחבר לקדושה לאחר פירוט התרומות והאמירה הכללית שצריכים לבנות משכן, התורה מתחילה בהוראות לעשיית הכלים שנדרשו לעבודה בבית המקדש. והכלי הראשון הוא הארון: [י] וְעָשׂוּ אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים: אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי, קֹמָתוֹ. כאן מן הראוי להזכיר כהקדמה קצרה, שמעולם לא פסקה עבודת המקדש של יהודי. היא נמשכת גם היום, אם כי רק בממד הרוחני שלה. היום כמו אז יהודי נדרש לפעול בנפשו, בכוח עצמו כביכול, את ה-וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. להגיע בכוח עבודתו עם עצמו למודעות כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין עוֹד. במקדש זה התבטא בכך שמיד בכניסה הוא פגש את המזבח שהזכיר לו כי האמצעי המיידי להתחבר לקב"ה היא התפילה. אחר כך ראה את השולחן שהזכיר לו כי כל מעשיו צריכים להיות "לשם שמים" כדברי המשנה בפרקי אבות.
להישאר מחובר והרי גם כיום אנחנו מתחילים את היום בתפילה ובתפילה גם סוגרים את היום. וכך גם לאורך היום כולו, אנחנו אמורים לעשות את הכל לשם שמיים ועד כדי לזהות את נוכחות ה' בכל מה שרואים ושומעים, שפירושו קיום ההוראה (משלי ג): "בכל דרכיך דָּעֵהו". אז במשכן ובכליו מוצאים הוראות ליהודי, אבל את היהודי עצמו מייצג הארון; שכנ"ל, הוא הכלי הראשון שהצטוו לעשות. גוף הארון נעשה מעֲצֵי שִׁטִּים, כי זה מה שמאפיין את האדם, הנטייה לעשות שטויות. והשטות הכי גדולה היא כשחושב שהוא מושלם. לכן הארון עשוי ממידות שבורות: אַמָּתַיִם וָחֵצִי, וְאַמָּה וָחֵצִי, וְאַמָּה וָחֵצִי. להורות כי זו צריכה להיות הערכת האדם את עצמו, רחוק משלמות. וגם אין להשלים עם השטויות האחרות, אסור לומר "כזה אני וזהו" צריכים לחפות על השטויות בעשיה רצינית, הכי רצינית: לכן צריכים לצפות אותו זהב טהור.
מבית ומחוץ [יא] וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ; וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב, סָבִיב. לא די בציפוי מצד אחד, צריך להיות מצופה מִבַּיִת וּמִחוּץ. מכאן למדים חז"ל (יומא עב/ב): אמר רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם. "תוכו" זה הפנימיות ו"ברו" זה החיצוניות. כי יכול להיות שבחיצוניות הוא מושלם, זהב טהור, אבל בפנימיות הוא עדיין נוטה לשטויות. ויכול להיות גם להפך, שמבפנים הוא מושלם, הוא יודע כל מה שצריך לדעת, אבל בחיצוניות, בהנהגה היומיומית עדיין השטותניקיות שולטת. בשני המקרים זה לא מספיק טוב. שלא לדבר על מי שתוכו כברו בשטותניקיות, שזו המדרגה הנמוכה ביותר. וכעת, אם ננסה להשליך את מה שלמדנו מפרשת השבוע על האירועים שכיכבו בתקשורת, נוכל להגיע למסקנות מעניינות אם כי לא בטוח שיהיו גם מעודדות.
ציפוי זהב דומני כי מכל המלים שנאמרו ונכתבו על אורי אורבך המנוח, עלתה דמות של יהודי שתוכו כברו, זהב טהור. מן הסתם היו שם עצי שטים, אבל ציפוי הזהב היה מושלם מִבַּיִת וּמִחוּץ. וככל שיכולתי להתרשם, כזה היה גם יחסה של התקשורת אליו ואל הסתלקותו בגיל צעיר יחסית. בסיפור של אדל המנוחה, למרות כל ביטויי הכאב והצער, לעניות דעתנו התקשורת המשיכה למעול בתפקידה בכך שלא הדגישה את עובדת הירצחה. כמו שהיא נוהגת להתעלם כבר שנים מהעובדה שחיי יהודים מופקרים למעשה. בביקורת על ראש הממשלה לעומת זאת, לא מצאתי אפילו פירור אחד של זהב, גרם אחד של הגינות, בתקשורת המובילה. רק שטויות. אין בדעתי להאריך בביקורת התקשורת, אבל אובדן כל חוש מידה בסיקור הביקורת, כמו גם בביקורת עצמה, היה בולט מדי. מזל שנכנסנו כעת לחודש אדר שבו גובר מזלם של ישראל ולכן בו אנחנו צפויים להתגבר על כל אויבינו.
