אם נושא מעניין את האדם כיום, הוא פונה לאותה "קונקורדנציה" אינפורמטיבית שיש בה הכול, גם כערך וגם הרבה מעבר לזה. מצאתי את האתר של חגית ליפשיץ. במקום להביא מידע מן האתר, שאליו כול אחד יכול להגיע וראוי שיגיע, אימצתי את האמירה שבני אדם נפגשים והגעתי לחגית.
חגית, מכול המקומות לקבלת השראה בכול הקשור לקשרי אנוש, הגעת דווקא למשטרה, שהיא במנדט שלה סמל לכוח האכיפה, ולאו-דווקא ההידברות? ואני לא מדבר על ימים אלה אלא בדרך כלל. אני נמנע במתכוון לשאול אותך שאלות אקטואליות מכיוון שאת לא קשורה במוסד הזה כיום,ואז נסטה מן הנושא.
חגית: "הגעתי, לגמרי במקרה, למשטרת ישראל כחלק ממערך הרווחה המודרני שהוקם בה בשנת 1974. המפכ"ל דאז, רוזוליו, החליט בצעד חדשני לזמנו, לגייס למשטרה אנשי מקצוע אקדמאים, מתוך מחשבה שבכך הוא יעלה את הרמה של המשטרה. חלק מהיוזמה שלו היה להקים מערך מקצועי של אנשים שידאגו לרווחת השוטרים ובני משפחותיהם. מוניתי לצוות ההקמה של המערך הזה. מאחר שלמדתי חינוך ומדעי ההתנהגות, שמחתי להיות במקום שדואג לאנשי המשטרה כבני אדם, כי האמנתי שזהו גורם חשוב ביכולת שלהם למלא את תפקידם בצורה מיטבית."
ומה קרה אחר כך? עברתי לשרת במחלקת ההדרכה בתפקידי חינוך והדרכה שונים, כולל כתיבת חומרי לימוד בתחומים מקצועיים מגוונים, אחד מהם היה: הטיפול באירוע בני ערובה. משם התגלגלתי ליחידת קצין חינוך ראשי, ושם חקרתי את נושא המנהיגות במשטרה ואת השאלה איך אפשר לשפר את היחסים בין המשטרה והציבור. בתפקידי זה הכרתי את ד"ר מרשאל רוזנברג, פסיכולוג אמריקני שפיתח את השיטה שהוא קרא לה: "תקשורת לא אלימה" Nonviolent Communication. אהבתי את השיטה מהרגע הראשון ששמעתי אותו מדבר עליה. עד כדי כך שהתעקשתי לנהל את הפרויקט, "תקשורת סובלנית".
כדי ליישם את השיטה הזאת בחרה חגית. תחנת משטרה מסוימת ובמשך שנה עברו כל אנשיה הדרכה אינטנסיבית בשיטה. זאת כדי ללמוד איך ליישם אותה ביחסים בין השוטר לאזרח, בין השוטרים לביו עצמם ובין מפקדים לשוטרים. בשביל חגית זאת הייתה מעין מעבדה- הזדמנות, לא רק ללמוד את השיטה לעומקה, אלא גם לראות איך היא יכולה לפעול במצבים מורכבים ביותר, בהם נתקלים השוטרים מדי יום. היא למדה להכיר מקרוב את האתגרים שלהם ומה מקשה עליהם לנהוג בחמלה ובאכפתיות אנושית בעבודתם היום-יומית.
ומה מצאת שמקשה על השוטרים לנהוג ככה?
"גיליתי שהדרך לעודד יחסים לא אלימים עוברת ב... כן, כן, אמפתיה לשוטרים. זה לא דבר פשוט, משום שאנו נוטים להאמין שחובתם של השוטרים לנהוג בדרך זו ולא אחרת, אלא ש"חובה" איננה מספיקה בכדי ליצור אווירה מכבדת והוגנת, לא אלימה. נחוצה גם מידה של "פניות", של יכולת להתפנות ממה שמעיק עליהם – אל מה שחשוב לאזרחים. זאת לאו-דווקא לצד השכלי של "מה צריך" ומה "נכון" ולא לצד הרגשי שמפעיל אותנו בצורה חזקה יותר, במיוחד במצבי מצוקה ומתח. לצערי, גם היום, 20 שנה אחרי הפרויקט הזה, מצב היחסים בין שוטרים לבין הציבור איננו כמו שהייתי רוצה לראות אותו. המיליטריזאציה של עבודת המשטרה, וההתמודדות עם אתגרים קשים יותר ויותר בתחום הפלילי ובתחום הביטחוני– מייצרת את המצב שאנו מכירים היום. לצערי לא מצאתי בינתיים דרך לעניין את המשטרה להשקיע בגישה הזאת.
כלומר במציאות הקיימת אינך רואה דרך? "אם זה היה תלוי בי – הייתי יוזמת קבוצות שיתוף ואמפתיה הדדית של אנשי משטרה, בליווי הנחיה מקצועית, שבהן תהיה להם הזדמנות לחלוק בחוויות שלהם ולקבל הקשבה שאיננה שיפוטית ואיננה מייצרת תגובות ענישתיות, אלא במקרים מאוד מסוימים. בקבוצות כאלה יוכלו השוטרים גם לפרוק את המתחים העצומים שהם חיים אתם, וגם לעזור זה לזה למצוא דרכים אלטרנטיביות לשימוש בכוח שלא לצורך. קבוצות כאלה יכולות גם לסייע להם לראות את מצבם של האזרחים בדרך יותר אמפתית וחומלת".
במפגשים שמקיימת חגית במסגרת "תקשורת לא אלימה" הדגש הוא להתנער מן התחושה שכדי שהצרכים של אנשים יתמלאו הם חייבים לנצח את השני, כלומר לגרום לו להפסיד. לדעתה חינוך ותרגול יכולים להקנות לנו את הביטחון והוודאות שנוכל למלא את הצרכים שלנו ביחד עם האחר ולא על חשבונו.
בין שלל הפעילויות של חגית, שכאמור, ניתן למצוא עליהם באתר שלה, מול קבוצות ויחידים, ביקשתי לדעת אם היא ניסתה את המיומנות שלה על יחסי יהודים לערבים ולהפך. במפגש עם נשים יהודיות בחברון. היא הומטרה בשאלות לגבי הזכות של יהודים על המקום, האם יש לה מושג מה זה לגור במקום, האם היא שמעה על הפיגועים, האם הכירה את האנשים היקרים שאיבודו כאן את חייהם. לבסוף האם חגית באה ללמד אותם שמאלנות בגרוש לעשות שלום. לאחר המתח הראשון, וההסבר של חגית שהיא אכן באה להכיר את המקום ואת הבעיות, האווירה נעשתה רגועה יותר ונשאלו שאלות וניתנו תשובות. ואני מביא רק מקצת מהן.
חגית: אני מבינה שהצורך שלכם בביטחון לא מתמלא. זה נשמע כאילו אתם חיים בפחד.
תשובה: האם את לא היית חיה בפחד? חגית: אתן מאמינות שלהיות כאן זו אחת הדרכים לבטא את האמונה שלכם?
תשובה: זאת מצווה גדולה להתיישב בכול מקום בארץ המובטחת חגית: אז אתן רוצות שכולם יכירו בזה שאתם שייכים לאדמה הזאת ולבתים שלכם?
תשובה: אמת. חגית: ואצן רוצות שהערבים יכירו בכך?
תשובה (לאחר היסוס). רק אם הם מוכנים להפסיק את האלימות שלהם. חגית: אז הייתם רוצות שיהיו יחסי שלום אתכם.
תשובה: הם מבינים רק שפה אחת. חגית: אתן מרגישות מודאגות ומתוסכלות כי הייתן רוצות שהם יסכימו לתקשר אתכם בדרכים של שלום במקום באלימות.
תשובה: בוודאי. בהמשך היו חילופי דברים לגבי הצרכים במקום ענייני חברה וחינוך וכיצד הילדים מושפעים מן המצב. בשלב מסוים הגיעו את ה"תכל'ס".
אישה: אז מה המסר שלך אלינו. למה הגעת אלינו, מה את יכולה להביא למצב הזה. לאחר שחגית הסבירה כי רצונה לחלוק אתן דרך שמעוררת בה השראה ותרמה רבות לחייה ולאנשים רבים בחייה, ולבדוק אם זה רלוונטי לחייהם.
תגובה: אוקי. דברי. חגית דיברה על הצרכים האנושיים, על הצורך בהבנה הדדית בקשב לזולת, וביכולת לתקשר ובכל הארסנל שמצוי אצלה בתחום התקשורת האנושית. לאחר שסיימה לא היה ברור לה אם הדברים שאמרה נפלו על אוזניים קשובות, שכן ההתמקדות שלהם הוא בהיבט הפוליטי והקהילתי ולאו-דווקא האישי. היא הופתעה שבשובה הביתה בשעה מאוחרת למדי היא קבלה טלפון מאחת הנשים בקבוצה. לאחר שהתנצלה וחגית אמרה שהיא שמחה על הטלפון האישה ביקשה לחלוק עמו חוייה. וככה אמרה: "אני ידועה בקהילה שלנו כאחת הנשים הקיצוניות שיש. אני ידוע אצל רשויות הביטחון כאדם פנאטי ומסוכן. אני מוכרחה להגיד לך שעכשיו אחרי שעזבת את המפגש שהיה לנו, החלטתי ללמוד "תקשורת לא אלימה". אז בטח תשאלי: מה פתאום. התשובה היא שלשמוע אותך הערב גרם לי לחשוב. ניסיתי הכול. כל דרך שקשורה לכוח ולהיות חזקה שאני יכולה. אני עדיין חזקה ותמיד אהיה חזקה. אבל עם זאת הבנתי הערב שלא כול הצרכים האמתיים שלי נענים, שהחוויה האנושית הכללית היא לא מה שהייתי מקווה שתהיה. לכן החלט לתת לזה הזדמנות וללמוד מה זה בכלל תקשורת לא אלימה, זאת בתנאי שאני אבוא ללמד זאת. אמרתי לה כי התרגשתי לשמוע את דבריה וכמובן שאבוא. אז היא שאלה: את חושבת שאפשר יהיה ליישם את התהליך גם אצל שכיננו הערבים. את מאמינה שגם הם ירצו ללמוד וליישם את זה. שאלתי אותה: האם אתם תסכימו לבדוק ולברר את זה?
