ערב הכיבוש העות'מאני בראשית המאה ה-16 חיו בארץ כ-120,000 תושבים על-פי מפקד האוכלוסין שנערך ב-1525/6. כ-80,000 מתוכם היו מוסלמים, 21,000 היו נוצרים רובם ממוצא סורי- ארמי, כ-14,000 היו יהודים והשאר היו שומרונים ואחרים.
ברנרד לואיס פירסם מחקר על המפקדים העות'מאניים. האוכלוסייה הכפרית בגליל מנתה על-פי המפקד של 1524/5 27,724. כ-22,000 מתוכם היו מוסלמים. בעיר צפת היו כ-4,233 מוסלמים מתוך כ-5,500 על-פי המפקד מ-1533/9.
המוסלמים בגליל ערב הכיבוש העות'מני היו בחלקם צאצאי הכובשים הערבים (היגרו בין המאה ה-9 למאה ה-11), מיעוטם צאצאי חייליו הכורדים של צלאח- א-דין שהגיעו לארץ ב-1187 וצאצאי מהגרים מוסלמים מארצות ערב וחלקם תורכמנים שהגיעו לארץ בתקופת הכיבוש הממלוכי (1260 - 1516).
תקופת השלטון העות'מאני (1516 - 1918) כאשר כבשו העות'מאנים את הארץ ב-1516 מידי השלטון הממלוכי הם עצרו את חדירת הבדווים והנהיגו מינהל תקין. אבל, תוך זמן קצר הם נאלצו להוציא את כוחותיהם מהארץ בשל בעיות ביטחון בפרס והמלחמות באירופה.
הבדווים ניצלו את העדר הצבא העות'מאני ומאמצע המאה ה-16 התחדשו החדירות והחלה חדירה בלתי פוסקת של בדווים לארץ. החדירה נמשכה עד 1930, כלומר בתקופת המנדט הבריטי. הבדווים הגיעו תחילה מהמדבר הסורי בצפון ומחצי האי ערב בדרום. מאוחר יותר היגרו לגליל ערבים מהחוראן, חיילים כורדים מסוריה, ערבים ממצרים, מצפון אפריקה ומעבה"י המזרחי וצ'רקסים.
רוב הבדווים היו שיברי שבטים ושברי משפחות. הבדווים שחדרו לארץ מאמצע המאה ה-16 לא באו כדי להתיישב. הם שדדו ורצחו חקלאים והביאו לנטישת כפרים. הם עסקו בשוד וברצח שיירות הסוחרים והנוסעים בדרכים. הבדווים פגעו באופן חמור בחקלאות, במסחר ובשאר תחומי הכלכלה.
השלטון העות'מני ניסה להאבק ברמיסת החוק בידי הבדווים. ביצורים שופצו לאורך הדרכים הראשיות ויחידות צבא הוצבו בהן כדי להגן על התחבורה והמסחר וכן הוקמו יישובים לאורך הדרכים הראשיות. אבל, יחידות הצבא לא הצליחו להתמודד בהצלחה עם הבדווים שכוחם הלך וגבר.
בלית ברירה נאלץ השלטון העות'מני להכיר בשלטונם של שבטים בדווים על חלקים שונים של הארץ:
שבט טרארבאי באמצע המאה ה-16 השתלט שבט טרארבאי על צפון הארץ ואף הרחיב את תחומי שליטתו לגליל התחתון, חלקים מהשומרון ואזור החוף מחיפה עד יפו.
במחצית השנייה של המאה ה-17 הרחיב השבט את שלטונו לאזור הכרמל ועמק עכו.
שבט זידאני במאה ה-18 חדר לארץ שבט הזידאנים מחיג'אז (חצי האי ערב) והשתלט על הגליל ועל חוף הארץ עד עזה. מנהיגם ד'האר אל-עומר ניצל את חולשת השלטון העות'מאני והקים לעצמו ממלכה. בני זיידאן התיישבו בגליל באזור טבריה והשתלטו, בהדרגה, על כל הגליל העליון והתחתון. הם שלטו בגליל משנות ה-1730 עד 1775. כל מאמצי השלטון העות'מני להביס אותם נכשלו והם אף הרחיבו שלטונם לדרום לבנון לחוף יפו-עזה ואף לרמלה, העיר שנבנתה ע"י הערבים בראשית המאה ה-8.
השלטון העות'מאני נאלץ להכיר בשלטונו של אל - עומר ומינה אותו לחוכר מיסים. אל-עומר הצליח לחסל את פשיטות הבדווים לגליל. בראשית שנות ה- 1770 פרץ סכסוך בין השלטון העות'מאני לאל-עומר שהביא למלחמה שהסתיימה ב-1775 עם תפישתו והוצאתו להורג של אל - עומר.
שבט החווארה באמצע המאה ה-19 השתלט הבדווי עקילה אגא ראש שבט החווארה על הגליל ומרכז שלטונו היה באעבלין. השלטון העות'מאני לא היה מסוגל להביסו וחתם עמו ב-1852 הסכם שעל פיו הוא התמנה למפקד משטרת הכפרים והתחייב לבלום את פשיטות הבדווים לגליל. מערכת היחסים בין עקילה והשלטון העות'מאני עברו עליות ומורדות.
הכורדים שימשו כחיילים ביחידות של בלתי- סדירים בשירות השלטון העות'מאני. הם חדרו לגליל בשני גלים. הגל הראשון חדר לארץ ב-1853 והגל השני חדר ב-1856. הכורדים חדרו לארץ על-פי הוראת השלטון העות'מאני כדי להילחם בעקילה משבט החווארה. הקרב בין עקילה ובני בריתו משבטים בדווים אחרים ובין החיילים הכורדים התקיים ב-1857 והסתיים בניצחון הבדווים.
ב-1863 חדרו שבטים בדווים מעבר הירדן לאזור טבריה, והתחדשו פשיטות השוד מעבר הירדן וגם שבטים בדווים בצפון הארץ עסקו בשוד תושבי הכפרים.
עקילה שלט בגליל כ-30 שנה. הוא מת ב-1870. רוב השבטים הבדווים שנותרו בגליל לא עברו להתיישבות קבע בתקופה העו'תמאנית.
השבט ערב אל סביח שבט זה שהיה הגדול בשבטי הבדווים בגליל מוצאו היה מצפון אפריקה. אזור הפרישה שלו היה על חלק גדול מהגליל התחתון בגבעות שפרעם ובין בית נטופה והר תבור. מוצאו של השבט היה מהחורן. במאה ה-18 השבט סר למרותו של אל-עומר ובאמצע המאה ה-19 סר השבט למרותו של עקילה אבל לאחר מכן הפך השבט לחזק ביותר בגליל. השבט עסק בשוד וביזה של המתיישבים היהודים ושל סוחרים ונוסעים בדרך לעכו.
יהושע בן אריה חקר במאמרו את מצב "אוכלוסיית א"י ויישוביה ערב מפעל ההתיישבות הציוני". הוא קבע שבסנג'ק (מחוז) עכו, שכלל את אזור הגליל חיו בשנות ה- 70 של המאה ה-19 77,061 תושבים, ב-168 יישובים. 20,637 מתוכם היו יהודים, 1,175 - דרוזים, 18,536 מתוכם היו נוצרים מכתות שונות, רובם קתולים ו- 25,642 היו מוסלמים.
בצפת היו ב-1849 3,000 מוסלמים ו-2,000 יהודים. בטבריה היו ב-1870 1,400 מוסלמים ו-2,600 יהודים.
השלטון העות'מאני ניסה בשלהי המאה ה-19 להעביר את הבדווים להתיישבות קבע. העות'מאנים הושיבו את שבט אל סביח ב-5 כפרים וגם את הצ'רקסים. אבל, בני השבט המשיכו להתנכל לתושבי הכפרים ולשיירות הסוחרים. בשלהי המאה ה-19 החליט המושל העות'מאני לשים קץ להשתוללות אל סביח. הוא הזמין את ראשי השבט למפקדה שלו וחיסלם. רק אחד הצליח להימלט.
אבל רוב השבטים הבדווים שנותרו בגליל לא עברו להתיישבות קבע בתקופה העו'תמאנית. הם המשיכו לפגוע בכפריים ובשיירות הסוחרים.
