עדויות, דוחות והעדפות

עדות מני נפתלי - קשה עדיין לאמוד את פרשת מני נפתלי, בעיקר, משום שההיבטים הפליליים (אם ישנם כאלו) אינם ידועים כרגע. בכל מקרה, העיסוק הפלילי-חקירתי יכול להעביר קולות בתוך המחנה הימני (בעיקר מהליכוד לבית היהודי ולמפלגת אלי ישי) ולא אל מחנה השמאל. דוח מבקר על הוצאות מעונות רה"מ - ה"הישג" העיקרי של דוח המבקר על הוצאות מעונות ראש הממשלה וניסיון הליכוד להבליט את הוצאות משכן הנשיא הוא העלאת מפלס גועל הנפש של הציבור מפוליטיקה ומהבחירות. תוצאה ישירה של גידול זה בסלידה מהפוליטיקאים ("כולם מושחתים/נהנתנים") היא הימנעות מללכת להצביע. תחושת המיאוס משפיעה, בדרך כלל, על-פי ניסיון העבר, יותר על מצביעי מרכז-שמאל מאשר על אלו מהימין ובוודאי שיותר על המפלגות הגדולות ופחות על הקטנות אצלן מחויבות הבוחרים גדולה יותר. התגובות לדוח - הליכוד, כמקובל במערכות בחירות, פעל מתוך פאניקה ולא מתוך מחשבה מושכלת. מסריו, ברובם, היו הגיוניים (תמציתם - ראש הממשלה לא עוסק בניהול אדמיניסטרטיבי של מעון רה"מ וכי כל הפעולות היו על-פי התקנות) אבל נושאי המסר היו שגויים. אם הבעיה היא מנהלתית (וברובה, כנראה, כזו היא) אזי יש למשרד ראש הממשלה דרג מנהלתי ועליו להתייצב מול הציבור ולהשיב. הדמות שהייתה צריכה להתרוצץ בין האולפנים היא של הפקיד בעל האחריות הבכירה ביותר על נושאי המנהל והכספים במשרד ראש הממשלה. הוא אינו יכול להיתפס כש"ג ואינו מזוהה עם נתניהו הפוליטיקאי. האופוזיציה - ברובה, לא הצליחה להתאפק ולהבליג. במקום לתת לדוח המבקר שאינו נתפס כפוליטיקאי מעורב לעשות את המלאכה רצו גם הם לאולפנים השונים והפכו את הנושא לעימות בין מפלגתי כחלק ממערכת הבחירות והקהו, במידה רבה, את עוקצו. אנשי הימין אטמו אוזניהם וחשו כקורבנות. הקקופוניה התקשורתית הייתה בשיאה ומנעה ממתלבטים להאזין לדו-שיח. דווקא הרצוג גילה איפוק ולא השתתף ב"חגיגה, התקשורתית בעניין זה (יש מי שטוענים שסיבותיו עמו אך אין זה משנה. העובדה שהבליג עומדת לזכותו). לסיכום פרק זה - לא נותר לי אלא לציין את תגובתה של מכרה טובה שלי שהתארחה בביתנו ובמהלך הערב הערתי הערה כלשהי לגבי דוח המבקר. היא, שאינה חשודה שתצביע ליכוד או מפלגה אחרת בימין אטמה את אוזניה בשתי הידיים ואמרה "די, איני רוצה לשמוע יותר על חשמלאים ובקבוקים". תגובה האומרת הכול. המחנה הציוני החליף אסטרטג - וכרגיל במקומותינו לא הצליח להתאפק מלהפוך עובדה שולית זו לנושא מתוקשר במערכת הבחירות. מעתה, אחרי שהמחנה הציוני מתגאה בעובדה ששכר "גאון" במניפולציות מה הוא (המחנה הציוני) מצפה שצבור הבוחרים יחשוב על מסריו החדשים. האם יתקבלו באמינות או בספקנות? מערכת הבחירות הנוכחית - כפי שהיא מתמצאת, התקשורת הממוסדת נראית שאינה מצליחה לגעת בבוחרים. מנהלי הקמפיין משוכנעים כי עוד כותרת, עוד ציטוט ועוד אמירה קיצונית מביאים קולות. הבוחרים מחפשים תשובות לגבי שאלות יסוד: קודם כל הביטחוניות, אחריה זו המדיניות וישנם גם מי שנושאי חברה משפיעים עליהם. ההתנצחות האישית שקועה כל-כך בבוץ (וזאת כדי לא להשתמש במילה חריפה יותר) וככזו כולם מתלכלכים. הנושאים המשפיעים על ההצבעה (מעבר להצבעה שבטית או היסטורית - כ-80% מהבוחרים), הם: א. ביטחון אישי, ב. ביטחון לאומי, ג. יחסי ישראל ארצות הברית, ד. המצב באירופה, ה. רמת החיים. אפרט קמצוץ מהנושאים הדרמטיים לעתידה של ישראל שנדרש מענה להם עבור ציבור הבוחרים: גירעון אירן; חילופי השלטון בסעודיה על שינויי המגמות הנובעות מכך והאם היוזמה הסעודית בכלל עדין קיימת; המצב בגולן (איזו חולירע עדיפה לנו - דאעש על הגדרות או אסד בתמיכת אירן וחיזבאללה); חיזבאללה בגבול לבנון; חשש סביר לעימות נוסף בעזה (אין שיקום, אין שיפור כלכלי אין סיבה לשמור על השקט); אינתיפאדה מדינית ופנייה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. לצד כל נסיבות ביטחוניות מורכבות אלו עולה וגובר המשבר ביחסים עם הבית הלבן, עליית רדיפת יהודים באירופה ועוד. כל אלו שאלות שגם אם אינן בשיח התקשורתי הקשור לבחירות אבל ברור שהן, אולי לא באופן פרטני, בשיח הפרטי של כל בוחרת ובוחר. יש עתיד ולפיד - מנהלים מערכת בחירות שמבוססת, לא מעט, על שיח ישיר עם בוחרים מבינים כי העיסוק בסחי הפוליטי האישי מרחיק בוחרים ומכאן, לדעתי, יש מגמה של חזרת בוחרי יש עתיד מ-2013 להצבעתם. כרגיל מילה על תחזיות - סקר מכון פאנלס חודש בדיוק לפני בחירות 2013: הליכוד ביתנו 35 (31 תוצאות אמת), העבודה 17 (15), הבית היהודי 14 (12), התנועה 10 (6) יש עתיד 10 (19) מרצ 4 (6) וכו'.