אובמה, ביבי והבחירות בשתי המדינות

התנגדותו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, לנאום הצפוי של בנימין נתניהו בקונגרס האמריקני היא, לפחות, מוזרה ומעלה חשדות שיש לו מה להסתיר ושיש לו מניעים לא ענייניים מבחינה מאקרו-אסטרטגית. אשר לנתניהו, כוונתו ברורה: גם לנטרל, עד כמה שניתן, את יכולתה של אירן לפתח נשק גרעיני, נושא המעסיק אותו כבר שנים רבות, ושבו הוא דן, לדוגמה, גם עם כותב שורות אלה וחברי הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים ב-2007 כשהיה ראש האופוזיציה ולא בהקשר של בחירות. אם בהזדמנות זאת אפשר לקדם את עצמו ומפלגתו בבחירות בישראל - מה טוב, שהרי כל מהלך חיובי שמבצע ראש מדינה מועיל גם למעמדו, למגינת ליבה של האופוזיציה. לעומת זאת, התנגדותו הנחרצת של אובמה לנאום, עד כדי הפיכת הנושא לסכסוך חריף בין המדינות, אינה הגיונית אם אין לו מניעים נסתרים. בדמוקרטיה הליברלית האמריקנית מקובל, לכאורה, לעודד ויכוחים, ויהיו חריפים אשר יהיו, בנושאים אסטרטגיים הרי גורל, לפני שמקבלים החלטות. נוהג זה הוא לב ליבה של התרבות המערבית שאימצה את הפילוסופיה הדיאלוגית האפלטונית ואת תרבות השקלא והטריא בין חכמי המשנה והתלמוד היהודיים, כעיקרון יסוד. על-פי עיקרון זה, כל המרבה בוויכוח ובביקורת הרי זה משובח. הטיעון של אובמה שנתניהו נהג בניגוד לפרוטוקול הוא לפחות מעלה גיחוך, שהרי אין מדובר פה בשאלה טקסית אלא בבעיה מאקרו-אסטרטגית גלובלית, אם לא לומר היסטורית. מכאן עולה השערה שנשיא ארה"ב סבור אולי שנתניהו צודק כשהוא טוען שהסכם הגרעין עם אירן הוא רע ושהוא מאשר לאירן לפתח נשק גרעיני. אולי נשיא ארה"ב חושש שנתניהו יצליח לשכנע בכך את האמריקנים ולא רק יביך את אובמה שביצע בימי נשיאותו מספר מהלכים אסטרטגיים בעייתיים, כמו הבריחה מעירק, התמיכה בחיסול משטרו של קדאפי בלוב, והתמיכה בחיסול משטרו של חוסני מובארק במצרים. ניתן לשער כי אם הטיל אובמה את כל יהבו על האחים המוסלמים במצרים, הוא עשוי להטיל יהבו על משטר האיתוללות באירן כדי לקבל לגיטימציה מוסלמית ולשחרר את ארה"ב מן הטרור. אין מקום להאשמה לא רק בישראל, גם בארה"ב מתקיימות מערכות בחירות אחת לשנתיים. דעת קהל אמריקנית העשויה לראות בהסכם מהלך מסוכן עלולה להשפיל את אובמה ולהקטין את הסיכוי של מועמדי המפלגה הדמוקרטית שם לזכות בבחירות לשני בתי המחוקקים ולנשיאות. מכאן שלא רק את נתניהו יש להאשים במהלך פוליטי פנימי אלא גם את אובמה. אבל אין כלל מקום להאשמה, שכן כל מה שעושה פוליטיקאי, אפילו אם הוא מתיימר להיות מדינאי, כמו צ'רצ'יל או בן-גוריון לדוגמה, הוא פוליטי פנימי כפי שניתן להבין מן הפילוסופיות הפוליטיות של ניקולו מקיאוולי במאה ה-16 ושל תומס הובס במאה ה-17, מהרומן רחב היריעה של לב טולסטוי "מלחמה ושלום" ומן ההיסטוריה הפוליטית בששת-אלפים השנים האחרונות. אם כך, איך ראוי לנתניהו לנהוג? לנתניהו אין ברירה אלא לנאום בקונגרס אף שמדובר בסיכון העלול לפגוע בישראל, לפחות עד סיום כהונתו של אובמה. שכן, נתניהו סבור, כנראה, באמת ובתמים, שנשק גרעיני בידי אירן מסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל ומסתבר שגם המועמד של מפלגת העבודה לשר הביטחון, האלוף בדימוס עמוס ידלין, חושב כמוהו. אם זאת דעתו של ראש ממשלת ישראל, עליו להסתכן במשבר עם אובמה ועם חברי מפלגתו. ייתכן שהמשבר יפגע קשה בישראל אך לא ישמיד אותה ואף לא יגרום להרג של עשרות אלפי ישראלים על-פי המודל של הירושימה ונגסקי (מחבר שורות אלה אינו סבור כך ואת זה אמרתי בדיון עם נתניהו). לעומת זאת, הנאום יכול, הפוך על הפוך, להוות מהלך מעניק לגיטימציה לפעולה ישראלית עצמאית לחיסול האופציה הגרעינית האירנית, אם לישראל יש אופציה כזאת, כשיתברר שאירן לא רק השיגה יכולת ליצור נשק גרעיני אלא היא כבר מייצרת אותו.