מתי וכיצד הומצא העם הפלשתיני (ב')

הלאומיות הפלשתינית היא למעשה בן חורג של הלאומיות הערבית. לכאורה יש עם ערבי אחד ומאוחד שרק פשעי הקולוניאליזם האירופאי והריאקציה הערבית פילגו אותו אם כן איך זה שיש לאומיות פלשתינית נפרדת? אולם אם להשתמש בהשאלה בביטוי של פרופסור שלמה זנד לגבי הלאומיות ניתן לומר כי הלאומיות הפלשתינית דומה היא לתינוק שנולד כתוצאה ממקרה אונס בשל אירועי הזמן. המאבק עם היהודים משנות העשרים ואילך הכריחו את ערביי פלשתין המנדטורית להגדיר את עצמם מול הישוב היהודי כהגדרה לאומית. בעיני האוכלוסייה הערבית מאבקם נגד שיבת העם היהודי לארצו היא שליחות דתית-ערבית אוניברסאלית. לה שותפים כל חלקי האומה הערבית. כל מי שנאבק בפלשתין על אדמת פלשתין הרי הוא פלשתיני. ככה התפתחה התפיסה הלאומית הפלשתינית. היטיב לבטא זאת אחמד שקירי שכאמור גם שימש תקופה מסוימת כחבר הועד הערבי העליון בתקופת המנדט. "אנחנו באים ממדינות שונות בעולם הערבי, אבל אנחנו (ישות) אחת. כולנו כאחד מחויבים לפלשתין עד נשמת אפינו האחרונה. כך זה אצל כל תושבי הארץ, היכן שלא יהיו. גם אם הם חיים באהלים, מחנות, מערות, ערים או כפרים." לפי שקירי המאבק על אדמת פלשתין עם הישוב היהודי ומאוחר יותר עם מדינת ישראל זהו הבסיס עליו מוגדרת הלאומיות הפלשתינית. באפריל 1920 נגוזו תקוותיהם של ערביי פלשתינה-א"י המנדטורית כי יזכו לאיחוד עם סוריה. היו לכך סיבות רבות ביניהם האישור הסופי של המנדט הבריטי על ארץ ישראל בוועידת סאן-רמו ב-24.4.1920 והתמוטטות משטרו של המלך פיצל בדמשק ב-24.7.1920. משנה זו ואילך נוצרו תנאים לפעילות פלשתינית נפרדת של חוגים לאומיים ערביים שקודם לכן ניסו להוביל לאיחוד המיוחל. ביניהם ניתן למנות את המנהיג הפלשתיני של תקופת מנדט המופתי חאג' מחמד אמין אל-חסיני, עארף אל-עארף, ג'מיל אל-חסיני ואחרים. מכאן ואילך ישנה התעוררות פלשתינית נגד הנוכחות היהודית תוך ייאוש מחזון סוריה הגדולה ומכך שגורמים ערביים בדמשק יוכלו להושיע. הציונות נתפסה בעיני ערביי הארץ כניסיון לשינוי הסטאטוס קוו הדמוגרפי והלאומי של הארץ. הבנה זאת יחד עם מספר צעדים יהודיים ברחבת הכותל כמו הוספת ספסלים ומחיצות, תקיעה בשופר ועוד התפרשו בעיני הציבור הערבי והמוסלמי כצעד ראשון לשינוי הסטאטוס הדתי של הר- הבית (אל-חרם אל-שריף). תושבי הארץ המוסלמיים שגרו או עבדו בארץ ונשארו בה, הושפעו מהטפתו של המופתי מחמד אמין אל-חסיני ופעילות המועצה הערבית העליונה. על-רקע זה פרצה באוגוסט 1929, ת'ורת אל-בראק (מרד הכותל), כפי שמכונה אצל הפלשתינים או מאורעות תרפ"ט כפי שזכורים בדברי ימי הישוב. עזת דרוזה (1887- 1984) שכיהן במשך שנים רבות כחבר הועד הפועל הערבי וכן כיהן בשנות השלושים כמנהל ההקדשים, ציין כי: "התנועה הלאומית הייתה שרויה ברפיון והיא קמה לפעולה לזמן מה אחרי מרד אלבראק.דבר זה הוא מה שייחלו אלו שגרמו להתקוממות מאחורי הפרגוד." בהמשך מתאר דרוזה את המרד ביום זה קמה לתחייה תנופת הפעולה, עוז הרצון נתעצם, והנפשות אשר בעליהן תרדמה אחזה אותם, התעוררו לחיים." רק בשנות העשרים של המאה העשרים ורק בתקופת המנדט הבריטי ניתן לומר כי נוצק תוכן למושג לאומיות פלשתינית. לכך חברו מספר גורמים: קדושת ירושלים לאיסלאם ולנצרות לאורך הדורות; הצהרת בלפור מ-2/11/1917; התמוטטות החזון של ממלכה ערבית מאוחדת שבתוכה נכללת גם פלשתין. חזון זה בא לידי ביטוי במסמכי מקמהון – חסין והתמוטטות משטרו של המלך פיצל בדמשק ועימו חזון סוריה הגדולה שפלשתין יושבת בדרומה. המנדט הבריטי על פלשתין ועימו עליית יהודים ארצה, יחד עם צעדים שפורשו על-ידי אוכלוסיית ערביי פלשתין המנדטורית כצעדים אנטי-איסלאמיים ואנטי ערביים הם שהולידו לאומיות פלשתינית כתת קבוצה בתוך העם הערבי הגדול. עצם המאבק בציונות מגדיר את הלאומיות הפלשתינית ככזאת. האמנה הלאומית הפלשתינית שנוסחה לראשונה במאי 1964 בכנס היסוד של ארגון אש"ף ותוקנה ביולי 1968, מדגימה גישה זו היטב. האמנה (אל-מית'אק) היא החזון המכונן של התנועה הלאומית הפלשתינית ורבים מסעיפיה נמצאים גם באמנת פתח, החזית העממית לשחרור פלשתין ועוד. בסעיף 2 באמנה הלאומית הפלשתינית בא ייחוד זה של הלאומיות הפלשתינית לידי ביטוי. "פלשתין בגבולותיה כפי שהיו בתקופת המנדט הבריטי היא יחידה טריטוריאלית אינטגראלית". הגבולות הלאומיים שאליהם שואפים ערביי פלשתין המנדטורית וצאצאיהם הם גבולות המנדט הבריטי. ערביי פלשתין אינם שואפים לגבולות ארץ כנען או סנג'ק ירושלים באימפריה העות'מאנית. הם שואפים להגדרה מלאכותית של גבולות שנקבעו על-ידי השלטון הבריטי ב-1920 וכללו לפחות להלכה גם את ירדן. אבל פלשתין אינה יחידה עצמאית לאומית אחת. סעיף 1 באמנה, "פלשתין היא מולדת העם הערבי הפלשתיני והיא חלק בלתי נפרד מהמולדת הערבית הגדולה והעם הפלשתיני הוא חלק מן האומה הערבית." גם בפרסומים מאוחרים יותר של אש"ף מוגדרת פלשתין הערבית בדיוק בהתאם לקווי הגבול שנקבעו בין צרפת ובריטניה בסיומה של מלחמת העולם הראשונה. העם הפלשתיני לפי האמנה הוא חלק מהעם הערבי הגדול, כלומר: הוא אינו עם העומד בראשות עצמו. כל פרט בעם הערבי הגדול יכול להיחשב פלשתיני אם תרם למאבק באויב היהודי. הדוגמה הבולטת ביותר היא שיח' עז אל-דין אל-קסאם. השיח' אומנם לא היה פלשתיני במוצאו אך פעולותיו הובילו לכך שהפך להיות סמל להקרבה הפלשתינית והתנגדות לציונות ולקולוניאליזם עד כדי כך שהזרוע הצבאית של ארגון החמאס "הפלשתיני" נושאת את שמו. הוא נולד בשנת 1882 בכפר ג'בלה סמוך לעיר לאד'קיה שבסוריה בבית דתי בו ינק את יסודות הקוראן וההלכה בביתו. הוא למד באל-אזהר אצל השיח' מחמד עבדה והתבלט כשיח' מוכשר מבין השיח'ים באל-אזהר. כבר שם החל להביע דעות נגד הכיבוש הבריטי של מצרים. לאחר סיום לימודיו באל-אזהר חזר לסוריה ושם החל להשתתף בפעילויות אלימות נגד המשטר הצרפתי בסוריה. השיח' נטל חלק במרד הסורי הגדול בין השנים 1919 – 1920. הוא ברח משם לפלשתין והגיע לחיפה ב-1922. שם שימש כמורה בבית הספר אל-ברג' (המצודה) וכמטיף במסגד אל-אסתקלאל (העצמאות). אל-קסאם קיבל את משכורתו מהמועצה המוסלמית העליונה שבראשה עמד באותה עת המופתי חאג' אמין אל-חסיני. בין אל-קסאם למופתי נוצרו קשרים אישיים פוריים שמצאו את ביטויים בדרכים שונות ומגוונות בשנים הבאות. ב-1928 השתתף ביסוד אגודת הצעירים האיסלאמיים (ג'מעיה אל-שבאן אל-מסלמין) והיה נשיאה. ב-1929 הקים את התא המחתרתי הראשון מקרב הפעולים בשכונות העוני בחיפה ובני הכפרים מסביב. כך נוסדה למעשה אגודת השיח' עז אל-דין אל-קסאם שנודעה בכינויה "ג'מאעת אל-כאף אל-אסואד" (היד השחורה). קבוצתו של השיח' ביצעה פיגועים רבים נגד יהודים ביגור, נהלל, בלפוריה וכפר חסידים וכן ניסיונות להתנקש בחיילים בריטיים וערבים ששיתפו עימם פעולה. מותו של אל-קסאם במארב בריטי ליד יעבד ב-1935, הצית את אש המרד הערבי הגדול (לא הפלשתיני) בין השנים 1936 – 1939. דוגמה נוספת היא פוזי נאמק אל-קטב (1988-1917). פוזי אל-קטב שימש כמפקד חבורת ההרס הפלשתינית של צבא הג'האד הקדוש (ראיס אל-פרקה אל-תדמיר אל-פלשתיניה אל-תאבעה לאל-ג'האד אל-מקדס). משפחתו היגרה מדמשק לפלשתין בתקופת המנדט. פוזי נמשך לפעילות לאומנית נגד היהודים מצעירותו. פעילותו הראשונה הייתה ב-27/10/1933 עת השתתף בהפגנה גדולה ביפו אותה ארגן מוסא כאט'ם אל-חסיני נגד ההגירה היהודית. מאז עלה פוזי במעלות ההקרבה והשתתף בשורה של מבצעים ומאבקים נגד השלטון הבריטי והיהודים במרד הערבי הגדול ומאוחר יותר הצליח לכבוש את מקומו בצבא הג'האד הקדוש שהוקם על-ידי עבד אל-קאדר אל-חסיני. פוזי התבלט כמפקד מוכשר שהיה אחראי לחלק נרחב מהפעולות שבוצעו על ערביי פלשתין המנדטורית נגד היישוב היהודי בירושלים ב-1948. בין פעולות אלו ניתן למנות את פיצוץ רחוב בן יהודה המתואר כפעולת גבורה ב-22/2/1948 ופעולות נוספות. לאחר 1967 חזר פוזי לעיר מולדתו דמשק שם נפטר בשעה טובה לאחר פעילות ציבורית ענפה למען העניין הפלשתיני. פוזי ועוד רבים כמותו מוצגים כפלשתינים ולא כסוריים, ירדניים או אחרים.

לא פלא שהפלשתינים לא הקימו מדינה ערבית קטנה פלשתינית בגדה המערבית הירדנית וברצועת עזה המצרית טרם מלחמת 1967. פשוט לא היה צורך בכך. הרי הם ישבו בחלק מהמולדת הערבית יחד עם שאר אחיהם למולדת הערבית- ממצרים ומירדן. בשנות השלטון הירדני על הגדה המערבית של הממלכה ההאשמית רק קבוצות פלשציניות בודדות שכללו את הקומוניסטים ואת הוועד לענייני פליטים ברמאללה תמכו בהקמת מדינה פלשתינית על החלק הערבי של פלשתין בהתאם לתוכנית החלוקה. שאר הקבוצות הפלשתיניות ללא קשר למידת תמיכתם בשלטון הירדני דגלו בתיאוריות פאן-ערביות או פאן-איסלאמיות. גם קבוצות שדיברו מדי פעם בשנות השישים על קיומה של כיאן (ישות) פלשתינית עשו זאת תוך הזדהות עם ג'מאל עבד אל-נאצר וכביטוי של אופוזיציה לשלטון ההאשמי. הרעיון על הקמת מיני מדינה בגדה המערבית וברצועת עזה אינו רעיון מקורי פלשתיני. רעיון זה הועלה לראשונה על-ידי שליט עירק, עבד אל-קרים קאסם שהיה מקורב לחוגי המופתי הפלשתיני חאג' אמין אל-חסיני, שעדיין ראה עצמו כמנהיג העם הפלשתיני. קאסם הציג את תוכניתו לה קרה הקמת "הרפובליקה הפלשתינית הנצחית". דבריו שפורסמו בעיתון אלת'ורה העירקי ממאי 1962 התוו את תוכנית השלבים הראשונה: "אנו מאמינים שעל הוועד הערבי העליון … להיות למנגנון מדיני רחב שיצורפו בו כל החוגים הלאומיים הפלשתינים בתוך פלשתין ומחוצה לה. על הוועד הערבי העליון לזנוח את שמו המסורתי לטובת שם חדש חזית השחרור הלאומית הפלשתינית…מחזית זאת תוקם הממשלה הזמנית לפלשתין שתקבל על עצמה לנהל את רצועת עזה ואת הגדה המערבית של ירדן. לממשלה זאת יהיה כפוף צבא השחרור הפלשתיני. בממשלה זאת יכירו מדינות ערב והמדינות הידידותיות…" זוהי תוכנית שלבים שלכאורה תלויה רק ברצונם הטוב של הפלשתינים ומדינות ערב. אולם מצרים ירדן וחוגים פלשתינים רבים התנגדו בחריפות לתוכנית זאת למרות שקאסם הדגיש כי זהו רק השלב הראשון בדרך לשחרור מלא של פלשתין. צבחי יאסין חסיד הפאן-ערביזם היטיב להסביר זאת בספרו דרך השיבה בפלשתין (טריק אל-עודה אלא פלשתין). "כולנו יודעים שלערביי פלשתין כשלעצמם אין יכולת לכונן מדינה. אין לנו אפשרויות חומריות ואין בנמצא אדמה פלשתינית אשר תשמש נקודת פריצה, כל עוד הגדה המערבית היא בידי שליטי ירדן הנוכחיים. אם תקום ממשלה ערבית בגדה או ברצועת עזה יהיה ברור כי הקהילה הערבית המאוחדת (הספר נכתב במקורו ב-1960 תקופת האיחוד בין סוריה ומצרים) היא שעומדת מאחורי הקמתה." לדבריו אין זה משנה כלל אם תהיה מלחמה עם מדינה פלשתינית או תהיה מלחמה אם מצרים וסוריה לדבריו "כאשר הקימו את ישראל בכידונים ובמזימות בשנת 1948 הן לא הבחינו בין הלוחם מפלשתין לבין החייל מסוריה." יאסין אף חושב שבמצב הנוכחי בו כבר קיימות עשר מדינות ערביות שלהן ייחודיות משלהן אין צורך להקים עוד ממשלה פלשתינית שלא תועיל במאומה. יש צורך להקים חזית שחרור ערבית בדומה לאש"ף שהוקם ארבע שנים מאוחר יותר וירכז את מאמציהם של בני פלשתין לשחרר את אדמת פלשתין בסיוע האומה הערבית שתסייע בהקמת חזית זאת. יאסין יצא בחריפות נגד כל מי שתומך בהצעה להקים מיני-מדינה פלשתינית בהתאם להחלטת האו"ם, ולו כשלב זמני באומרו: "באשר להצעה … שהחלטות האו"ם קובעות בפירוש את קיומה של מדינה ערבית בחלק הערבי של פלשתין לצד המדינה היהודית וכי ייתכן שארגון האו"ם יכיר במדינה החדשה. בעניין זה סבורני שההצעה אינה ראויה לכל דיון שכן מי שדורש אותה מקרב ערביי פלשתין כדרישה עממית הריהו בוגד מוחלט. אנו לא נכיר בישראל ביום מן הימים וזו היא דעתם של המהפכנים מקרב ערביי פלשתין ומקרב ערביי העולם." רק לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 ולאחר שנואשו הפלשתינים כי האומה הערבית הגדולה תצליח לנצח את הציונים ולהחזיר להם את אדמת מדינת ישראל החלו לחשוב בחיוב גם בכיוון של תוכנית שלבית לחיסול ישראל ושחרור פלשתין. תוכנית זו הוצגה בצורה אורווליאנית כתוכנית שלום ומוכרת גם כתוכנית 10 הנקודות. התוכנית קיבלה את אישורה בכינוס ה-12 של המועצה הלאומית הפלשתינית ביוני 1974. הסעיף ה-2 בתוכנית מדבר על הקמתה של ישות לאומית עצמאית לוחמנית על כל חלק מפלשתין שישוחרר. סעיפים 6-5 מדברים על הקמתה של חזית ירדנית-פלשתינית משותפת לשם המשך מאבק עד לשחרור המלא של פלשתין. בסופו של דבר תוגשם האחדות הירדנית-פלשתינית ושני חלקי פלשתין המנדטורית יהפכו להיות שוב ביחידה גאוגרפית אחת כפי שהיו בעבר כדרום סוריה. אפילו תוכנית זאת שאינה מוותרת על המטרה הסופית של שחרור פלשתין כולה אלא רק מציגה שלבים בביצועה זכתה לקריאות נאצה מצד מתנגדים רבים ואף הובילה להקמה של חזית סירוב ולפילוג בתוך שורות פתח. הרעיון המרכזי בתוכנית השלבים גורס שימוש בתהליך מדיני לצד עימות צבאי. אסור ליצור מצב של שלב ללא מוצא. מקרה בו שלב אחד יכול לסתום את הגולל על השלבים הבאים בדרך לשחרור המלא. לאור זאת נראה כי הפלשתינים הגיעו לקצה גבול האפשרויות המדיניות אותן הם יכולים להציע. הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית משמעותה המעשי ויתור על זכות השיבה ופגיעה בזכויותיהם של ערביי 1948. לעומת זאת הכרה במדינת ישראל כמדינת כל לאומיה בהתאם למסמכי החזון של ערביי ישראל כמו הצהרת חיפה, החזון העתידי לערבים הפלשתינים בישראל ועוד. זאת יחד עם התעקשות על זכות השיבה למדינה האזרחית ישראל יוצר את הפתח לשלב הבא של שחרור פלשתין כולה. יוצא איפה כי הקמת מדינה פלשתינית בשטחי 1967 בלבד אינה סוף הדרך מבחינת הלאומיות הפלשתינית החדשה אלא אך שלב בדרך הארוכה של מאבק האומה הערבית עם הציונות.

לאומיות פלשתינית היא למעשה כינוי הניתן לקבוצה בתוך העם הערבי הגדול שגבולותיו הן מן האוקיאנוס האטלנטי ועד המפרץ הערבי כפי שמציג זאת האידיאולוג "הפלשתיני" הפאן-ערבי, צבחי יאסין בספרו דרך השיבה בפלשתין. תיאור חייו של צבחי יאסין משקף את האמור לעיל. יאסין שנולד בשפרעם שבפלשתין המנדטורית נלחם כבר במרד הערבי הגדול תוך התקפה של ישובים יהודיים נעצר ושוחרר על-ידי הבריטים. במלחמת 1948 השתתף במלחמה כחלק מצבא ההצלה והיה תחת פיקודו של הקצין הסורי, אדיב אל-שישכלי שמאוחר יותר מונה כשליט סוריה. לאחר המלחמה היגר ללבנון ומשם עבר לדמשק שם שהה עד 1958. בעקבות איחוד סוריה ודמשק בו ראה הזדמנות לשחרור פלשתין באמצעות האחדות הערבית עבר לקהיר שם הקים את אגודת ח'אלד אבן וליד אל-פדאאיה שביצעה פעולות צבאיות נגד ישראל מתוך תחומי רצועת עזה. לאחר מלחמת 1967 עבר יאסין לירדן שם נמנה עם מקימי כוחות אל-עאצפה (הסערה), שמה של הזרוע הצבאית של תנועת הפתח. יאסין מת בנסיבות לא ברורות ב-19/10/1968 ונקבר בקהיר. יאסין בתולדות חייו הספיק לחיות בכל חלקי המולדת הערבית הגדולה וספריו הן שיר הלל ללאומיות הערבית לאו-דווקא זו הפלשתינית. המאבק הפלשתיני אינו מאבק של עם קטן ונרדף שגורש מאדמתו על-ידי "הציונים האכזריים" שפלשו לאדמתו בסיוע הכידונים הבריטיים ובסוף גירשו חלק ניכר ממנו במהלך מלחמה ארוכה. מלחמה שהחלה מ-29 בנובמבר 1947 והסתיימה ב-20 ביולי 1949 בהסכם שביתת הנשק עם סוריה. זהו מאבק פוליטי שהחל בשנות המנדט בין הישוב היהודי המתחדש לבין העם הערבי שישב באזור המזרח התיכון וכלל בתוכו גם את ערביי ארץ ישראל/פלשתין. שתי התנועות המייצגות את העם הפלשתיני כיום הם חמאס המייצגת תפיסה פאן איסלאמית מבית מדרשה של תנועת האחים המוסלמים ופתח המייצגת תפיסה לאומית פאן-ערבית. שתי התנועות רואות בשחרור פלשתין צעד בדרך לאחדות הכוללת של העם הערבי או אומת האיסלאם. התפיסה הבסיסית לפיה כל נסיגה ישראלית משטח מסוים היא חלק מתוכנית שלבים העתידה בסופו של דבר להוביל לשחרור כל פלשתין אינה קיימת רק במשנת הפתח או במשנת אש"ף אלא משותפת היא לכל הארגונים הפלשתינים. בכרוז המשותף לכל תנועות ההתנגדות והזרמים בחברה הפלשתינית מודגשים הסעיפים הבאים המהווים את המכנה המשותף של התנועות הלאומיות החילוניות הפלשתיניות עם החמאס והג'האד האיסלאמי. הכרוז יצא לאור בשנת 2004 לאחר פרסומה של תוכנית ההינתקות ופורסם בספר שאחד מכותביו הוא היועץ המשפטי של אש"ף, ט'אפר בן ח'צ'ראא. שני הסעיפים הראשונים בכרוז הם:

• אנו רואים בנסיגה הציונית מכל חלק מאדמתנו המבורכת כניצחון לעמינו ולהתנגדותנו העשויה ללא חת. אם האויב הגזלן לא ירצה לסגת מרצונו מכל חלקי אדמתנו. הוא (האויב) אשר עמל במשך תקופה של מאה שנה של סכסוך להכניע את עמינו ולשבור את רצונו. אבל הוא בשום אופן לא יקצור דבר אלא רק כישלון אחר כישלון.

• כל נסיגה ציונית שברצון (האויב) לעשות תהיה ללא סיג או תנאי וללא שום התחייבות או ערבויות לביטחון האויב. (נסיגה מעין זו) תהיה שוות ערך לצעד ראשון המוביל לשחרור של הנותר מאדמתנו. משום כך ההתנגדות תמשיך עד שתגרש את הכיבוש.

הכוונה ברורה הכיבוש אינו כולל חלק כזה או אחר של פלשתין אלא כולל הוא את כולה. גם זאת גם תנועת הפתח, המפלגה הקומוניסטית הערבית, החזית העממית והחזית הדמוקרטית החתומות על כרוז זה, רואות בשחרור פלשתין כולה את המטרה הסופית של העם הפלשתיני ללא קשר להבדלים הפרקטיים ביניהם לבין החמאס והג'האד האיסלאמי החתומים אף הם על אותו כרוז. המאבק לשחרור פלשתין הוא מאבק לאומי ערבי איסלאמי כך סבורים גם ארגונים המקדשים את האומה הערבית וגם ארגונים הרואים עצמם חלק מהאומה האיסלאמית. כך למשל בכנס התנועה השישית של תנועת הפתח שנפתח ב-4/8/2009 בתאריך סמלי המייצג 80 שנה להולדת המנהיג השהיד המייסד יאסר ערפאת מופיעה ההגדרה הבאה בסעיף הראשון של מטרות התנועה. "פלשתין חלק מן המולדת הערבית והעם הפלשתיני הוא חלק מן האומה הערבית ומאבקו חלק ממאבקה". כלומר העם הפלשתיני אינו עם העומד ברשות עצמו אלא הוא חלק מן האומה הערבית שלעתיד לבוא תהיה מאוחדת. מי שהטיב לבטא זאת לא אחת היה ח'אלד אל-חסן המכונה בתנועה אבו אל-סעיד (1994-1928). אבו אל-סעיד שימש לאורך תקופה ארוכה כחבר הוועד המרכזי של תנועת פתח וכאחד מהאידיאולוגיים הראשיים שלה. בספרו ההסכם הפלשתיני-ירדני לפעולה המשותפת: רבת עמון -11.2.1985 לאור היסודות הבסיסיים של ההחלטה והפעולה הפוליטיות. מבהיר אבו אל-סעיד כי כל עוד לא שוחררה פלשתין במלואה ניתן לבצע איחוד עם ירדן כחלק ממהלך כולל של תחילתה של אחדות ערבית. אולם ברגע שתשוחרר כל פלשתין מידי הציונות לא יהיה עוד מקום ללאומיות פלשתינית והיא תיטמע חזרה בתוך האומה הערבית. זוהי בדיוק התפיסה שתנועת פתח הובילה מהיווסדה לאמור שחרור פלשתין היא הדרך לאיחוד המולדת הערבית ולא האחדות הערבית היא הדרך לשחרור פלשתין. שחרור פלשתין הוא שחרור חלק מן המולדת הערבית הגדולה והוא בעיה מרכזית של העולם הערבי כולו שבני פלשתין מובילים בו. אלו הן העקרונות של אש"ף מאז היווסדו לכן אש"ף הוקם ב-1964 בהחלטה של ראשי מדינות ערב מלמעלה ולא צמח כארגון בפני עצמו מתוך ערביי פלשתין. הלאומיות הפלשתינית מגדירה עצמה אם כן כתמונת מראה של הציונות אם הציונות תיעלם הלאומיות הפלשתינית תיעלם גם כן. בסופו של דבר פתרון הבעיה הפלשתינית על-פי תפיסת העולם של ראשי התנועה הלאומית הפלשתינית היא שהלאומיות הפלשתינית תיטמע בתוך האומה הערבית או באומת האיסלאם. הלאומיות הנפרדת (אקלימיה) כמו זו הפלשתינית, הסורית, הלבנונית, הירדנית והעירקית זרה לתרבות הערבית והיא תוצאה של תהליכים שקרו במאה השנים האחרונות. לא ברור עד כמה לאומיות נפרדת וייחודית זו תימשך בייחוד לאור התהליכים הקורים כעת בעולם הערבי. אולם בכל האמור לפלשתינים כל עוד תתקיים מדינת ישראל בגבולות אלו או אחרים תתקיים גם לאומיות פלשתינית הנגזרת מכך. נכון שערביי פלשתין המנדטורית וצאצאיהם פיתחו לעצמם במהלך מאת השנים האחרונות, ייחודיות לאומית מסוימת בשל ההיסטוריה המשותפת והזיכרון הקיבוצי המשותף של הנכבה ואירועים אחרים דוגמת האינתיפאדות, אך האם הדבר מספיק כדי להגדיר אותם לאור זאת כישות לאומית נפרדת העומדת ברשות עצמה וזכאית להגדרה עצמית כעם נפרד נוסף במשפחת העמים? האם הלאומיות הפלשתינית היא הגדרה פונקציונאלית הנגזרת ממטרה כללית של דרך מדינית ואמצעי לחץ תוך הפקת רווחים פוליטיים לשחרור פלשתין? האם למשל שילוב הפלשתינים עם מדינה אחרת, רצועת עזה בהסדר עם מצרים (או אף ללא הסדר תוך שיתוף פעולה בין האחים המוסלמים בפלשתין השולטים ברצועה עם תנועת האם שלהם במצרים) לא יפתור את בעיית ההגדרה העצמית של ערביי עזה? האם למשל שילוב ערביי יהודה ושומרון במסגרת הסדר פוליטי, כזה או אחר, עם ירדן לא יעניקו לפלשתינים את האפשרות לקיים את מאווייהם הלאומיים? דומה כי אירועי האביב הערבי וההתפתחויות האחרונות מחייבים אף חשיבה מעין זו.