הלאומיות הפלשתינית היא למעשה בן חורג של הלאומיות הערבית. לכאורה יש עם ערבי אחד ומאוחד שרק פשעי הקולוניאליזם האירופאי והריאקציה הערבית פילגו אותו אם כן איך זה שיש לאומיות פלשתינית נפרדת? אולם אם להשתמש בהשאלה בביטוי של פרופסור שלמה זנד לגבי הלאומיות ניתן לומר כי הלאומיות הפלשתינית דומה היא לתינוק שנולד כתוצאה ממקרה אונס בשל אירועי הזמן.
המאבק עם היהודים משנות העשרים ואילך הכריחו את ערביי פלשתין המנדטורית להגדיר את עצמם מול הישוב היהודי כהגדרה לאומית. בעיני האוכלוסייה הערבית מאבקם נגד שיבת העם היהודי לארצו היא שליחות דתית-ערבית אוניברסאלית. לה שותפים כל חלקי האומה הערבית. כל מי שנאבק בפלשתין על אדמת פלשתין הרי הוא פלשתיני. ככה התפתחה התפיסה הלאומית הפלשתינית.
היטיב לבטא זאת אחמד שקירי שכאמור גם שימש תקופה מסוימת כחבר הועד הערבי העליון בתקופת המנדט. "אנחנו באים ממדינות שונות בעולם הערבי, אבל אנחנו (ישות) אחת. כולנו כאחד מחויבים לפלשתין עד נשמת אפינו האחרונה. כך זה אצל כל תושבי הארץ, היכן שלא יהיו. גם אם הם חיים באהלים, מחנות, מערות, ערים או כפרים." לפי שקירי המאבק על אדמת פלשתין עם הישוב היהודי ומאוחר יותר עם מדינת ישראל זהו הבסיס עליו מוגדרת הלאומיות הפלשתינית.
באפריל 1920 נגוזו תקוותיהם של ערביי פלשתינה-א"י המנדטורית כי יזכו לאיחוד עם סוריה. היו לכך סיבות רבות ביניהם האישור הסופי של המנדט הבריטי על ארץ ישראל בוועידת סאן-רמו ב-24.4.1920 והתמוטטות משטרו של המלך פיצל בדמשק ב-24.7.1920. משנה זו ואילך נוצרו תנאים לפעילות פלשתינית נפרדת של חוגים לאומיים ערביים שקודם לכן ניסו להוביל לאיחוד המיוחל. ביניהם ניתן למנות את המנהיג הפלשתיני של תקופת מנדט המופתי חאג' מחמד אמין אל-חסיני, עארף אל-עארף, ג'מיל אל-חסיני ואחרים. מכאן ואילך ישנה התעוררות פלשתינית נגד הנוכחות היהודית תוך ייאוש מחזון סוריה הגדולה ומכך שגורמים ערביים בדמשק יוכלו להושיע.
הציונות נתפסה בעיני ערביי הארץ כניסיון לשינוי הסטאטוס קוו הדמוגרפי והלאומי של הארץ. הבנה זאת יחד עם מספר צעדים יהודיים ברחבת הכותל כמו הוספת ספסלים ומחיצות, תקיעה בשופר ועוד התפרשו בעיני הציבור הערבי והמוסלמי כצעד ראשון לשינוי הסטאטוס הדתי של הר- הבית (אל-חרם אל-שריף). תושבי הארץ המוסלמיים שגרו או עבדו בארץ ונשארו בה, הושפעו מהטפתו של המופתי מחמד אמין אל-חסיני ופעילות המועצה הערבית העליונה. על-רקע זה פרצה באוגוסט 1929, ת'ורת אל-בראק (מרד הכותל), כפי שמכונה אצל הפלשתינים או מאורעות תרפ"ט כפי שזכורים בדברי ימי הישוב. עזת דרוזה (1887- 1984) שכיהן במשך שנים רבות כחבר הועד הפועל הערבי וכן כיהן בשנות השלושים כמנהל ההקדשים, ציין כי: "התנועה הלאומית הייתה שרויה ברפיון והיא קמה לפעולה לזמן מה אחרי מרד אלבראק.דבר זה הוא מה שייחלו אלו שגרמו להתקוממות מאחורי הפרגוד." בהמשך מתאר דרוזה את המרד ביום זה קמה לתחייה תנופת הפעולה, עוז הרצון נתעצם, והנפשות אשר בעליהן תרדמה אחזה אותם, התעוררו לחיים."
רק בשנות העשרים של המאה העשרים ורק בתקופת המנדט הבריטי ניתן לומר כי נוצק תוכן למושג לאומיות פלשתינית. לכך חברו מספר גורמים: קדושת ירושלים לאיסלאם ולנצרות לאורך הדורות; הצהרת בלפור מ-2/11/1917; התמוטטות החזון של ממלכה ערבית מאוחדת שבתוכה נכללת גם פלשתין. חזון זה בא לידי ביטוי במסמכי מקמהון – חסין והתמוטטות משטרו של המלך פיצל בדמשק ועימו חזון סוריה הגדולה שפלשתין יושבת בדרומה. המנדט הבריטי על פלשתין ועימו עליית יהודים ארצה, יחד עם צעדים שפורשו על-ידי אוכלוסיית ערביי פלשתין המנדטורית כצעדים אנטי-איסלאמיים ואנטי ערביים הם שהולידו לאומיות פלשתינית כתת קבוצה בתוך העם הערבי הגדול. עצם המאבק בציונות מגדיר את הלאומיות הפלשתינית ככזאת.
האמנה הלאומית הפלשתינית שנוסחה לראשונה במאי 1964 בכנס היסוד של ארגון אש"ף ותוקנה ביולי 1968, מדגימה גישה זו היטב. האמנה (אל-מית'אק) היא החזון המכונן של התנועה הלאומית הפלשתינית ורבים מסעיפיה נמצאים גם באמנת פתח, החזית העממית לשחרור פלשתין ועוד. בסעיף 2 באמנה הלאומית הפלשתינית בא ייחוד זה של הלאומיות הפלשתינית לידי ביטוי. "פלשתין בגבולותיה כפי שהיו בתקופת המנדט הבריטי היא יחידה טריטוריאלית אינטגראלית".
הגבולות הלאומיים שאליהם שואפים ערביי פלשתין המנדטורית וצאצאיהם הם גבולות המנדט הבריטי. ערביי פלשתין אינם שואפים לגבולות ארץ כנען או סנג'ק ירושלים באימפריה העות'מאנית. הם שואפים להגדרה מלאכותית של גבולות שנקבעו על-ידי השלטון הבריטי ב-1920 וכללו לפחות להלכה גם את ירדן. אבל פלשתין אינה יחידה עצמאית לאומית אחת. סעיף 1 באמנה, "פלשתין היא מולדת העם הערבי הפלשתיני והיא חלק בלתי נפרד מהמולדת הערבית הגדולה והעם הפלשתיני הוא חלק מן האומה הערבית." גם בפרסומים מאוחרים יותר של אש"ף מוגדרת פלשתין הערבית בדיוק בהתאם לקווי הגבול שנקבעו בין צרפת ובריטניה בסיומה של מלחמת העולם הראשונה.
העם הפלשתיני לפי האמנה הוא חלק מהעם הערבי הגדול, כלומר: הוא אינו עם העומד בראשות עצמו. כל פרט בעם הערבי הגדול יכול להיחשב פלשתיני אם תרם למאבק באויב היהודי. הדוגמה הבולטת ביותר היא שיח' עז אל-דין אל-קסאם. השיח' אומנם לא היה פלשתיני במוצאו אך פעולותיו הובילו לכך שהפך להיות סמל להקרבה הפלשתינית והתנגדות לציונות ולקולוניאליזם עד כדי כך שהזרוע הצבאית של ארגון החמאס "הפלשתיני" נושאת את שמו. הוא נולד בשנת 1882 בכפר ג'בלה סמוך לעיר לאד'קיה שבסוריה בבית דתי בו ינק את יסודות הקוראן וההלכה בביתו. הוא למד באל-אזהר אצל השיח' מחמד עבדה והתבלט כשיח' מוכשר מבין השיח'ים באל-אזהר.
כבר שם החל להביע דעות נגד הכיבוש הבריטי של מצרים. לאחר סיום לימודיו באל-אזהר חזר לסוריה ושם החל להשתתף בפעילויות אלימות נגד המשטר הצרפתי בסוריה. השיח' נטל חלק במרד הסורי הגדול בין השנים 1919 – 1920. הוא ברח משם לפלשתין והגיע לחיפה ב-1922. שם שימש כמורה בבית הספר אל-ברג' (המצודה) וכמטיף במסגד אל-אסתקלאל (העצמאות). אל-קסאם קיבל את משכורתו מהמועצה המוסלמית העליונה שבראשה עמד באותה עת המופתי חאג' אמין אל-חסיני. בין אל-קסאם למופתי נוצרו קשרים אישיים פוריים שמצאו את ביטויים בדרכים שונות ומגוונות בשנים הבאות. ב-1928 השתתף ביסוד אגודת הצעירים האיסלאמיים (ג'מעיה אל-שבאן אל-מסלמין) והיה נשיאה.
ב-1929 הקים את התא המחתרתי הראשון מקרב הפעולים בשכונות העוני בחיפה ובני הכפרים מסביב. כך נוסדה למעשה אגודת השיח' עז אל-דין אל-קסאם שנודעה בכינויה "ג'מאעת אל-כאף אל-אסואד" (היד השחורה). קבוצתו של השיח' ביצעה פיגועים רבים נגד יהודים ביגור, נהלל, בלפוריה וכפר חסידים וכן ניסיונות להתנקש בחיילים בריטיים וערבים ששיתפו עימם פעולה. מותו של אל-קסאם במארב בריטי ליד יעבד ב-1935, הצית את אש המרד הערבי הגדול (לא הפלשתיני) בין השנים 1936 – 1939.
דוגמה נוספת היא פוזי נאמק אל-קטב (1988-1917). פוזי אל-קטב שימש כמפקד חבורת ההרס הפלשתינית של צבא הג'האד הקדוש (ראיס אל-פרקה אל-תדמיר אל-פלשתיניה אל-תאבעה לאל-ג'האד אל-מקדס). משפחתו היגרה מדמשק לפלשתין בתקופת המנדט. פוזי נמשך לפעילות לאומנית נגד היהודים מצעירותו. פעילותו הראשונה הייתה ב-27/10/1933 עת השתתף בהפגנה גדולה ביפו אותה ארגן מוסא כאט'ם אל-חסיני נגד ההגירה היהודית. מאז עלה פוזי במעלות ההקרבה והשתתף בשורה של מבצעים ומאבקים נגד השלטון הבריטי והיהודים במרד הערבי הגדול ומאוחר יותר הצליח לכבוש את מקומו בצבא הג'האד הקדוש שהוקם על-ידי עבד אל-קאדר אל-חסיני. פוזי התבלט כמפקד מוכשר שהיה אחראי לחלק נרחב מהפעולות שבוצעו על ערביי פלשתין המנדטורית נגד היישוב היהודי בירושלים ב-1948. בין פעולות אלו ניתן למנות את פיצוץ רחוב בן יהודה המתואר כפעולת גבורה ב-22/2/1948 ופעולות נוספות. לאחר 1967 חזר פוזי לעיר מולדתו דמשק שם נפטר בשעה טובה לאחר פעילות ציבורית ענפה למען העניין הפלשתיני. פוזי ועוד רבים כמותו מוצגים כפלשתינים ולא כסוריים, ירדניים או אחרים.