שאלת מיהו האדם היא שאלה חשובה יותר מכל השאלות כולן. היא הנותנת משמעות לשאלות הבאות לאחריה. חכמת ההמון תנסח את השאלה קצת אחרת. היא תשאל: אתה בן אדם? או תציב אתגר: תהיה בן אדם.
כאשר האדם סובל, תהיה לשאלה זו, משמעות בת-תוקף הרבה יותר. הסבל הפיסי, המעלה את הסבל הנפשי לשיאים שטרם נודעו עד כה, או להפך, מחדד את השאלה, והתשובה עליה עשויה להיות מצילת חיים.
ובאמת, נראה כי הסבל יש בו בכדי לקלף את האגו, או ללכת בו לאיבוד. מי שזכה והאגו שלו מתקלף שכבה אחר שכבה, יוותר ערום ועריה, כבשירו הנדיר של
שלמה בר, והרכב הברירה הטבעית. תהליך קילוף האגו, הוא תהליך שכותרתו כמו בשירו של ישי ריבו: תוכו רצוף אהבה. זו אהבת האלוהים, אשר נענה לקריאה פנימית של האדם, המבקש לפתוח שערים לרוחניות, גם במחיר ייסורין ממרקין.
ישות אלוהית התשובה שחיפשנו ומצאנו, גם בזכות הסבל בו אנו נתונים, הפיסי והנפשי, עשויה להיות, שיש באדם מהות מעבר לכל שיפוטיות וביקורת. למהות הזו קוראים נשמה. הנשמה טהורה היא, אתה אלוהים בראתה, אתה יצרתה, אתה עתיד ליטלה ממני, ולהחזירה בי לעתיד לבוא. הנשמה היא הישות האלוהית השוכנת באדם. היא חווה ופוגשת את האלוהים. היא קול אלוהים המתעצם בתוך האדם. היא קול המצפון הקורא במדבר אנוכיותו של האדם. כל מהותה של הנשמה, היא אהבה שאינה תלויה בדבר, לאדם ולכל היצורים ולבריאה כולה. כל מה שהנשמה רוצה, זה לעסוק בנתינה ובהשתתפות פעילה, בהפיכת גיהינום
העולם הזה, לגן עדן עלי אדמות.
התשובה הראשונה, אם כן, לשאלת מיהו האדם, תהיה: האדם הוא נשמה. הוא חלק אלוה ממעל. הנשמה הזו מתלבשת בגוף ונפש. הגוף הוא נרתיק הנשמה. לכן, נודעת לו חשיבות עליונה, במידה בה הוא אכן מותאם לרצונה של הנשמה, לפעול במציאות את ההטבה העליונה ביותר, לכמה שיותר מוטבים. לעתים, ימסור הגוף את נפשו בכדי להתאים עצמו לרצונה של הנשמה. הגוף הוא צדיק. יש לו מסירות נפש. ועל אותה נפש נייחד עתה את התבוננותנו.
הנפש היא התשובה המשמעותית יותר לשאלה מיהו האדם. האדם הוא הנפש. הנפש היא הצד האנושי באדם. כמו שהנשמה היא הצד האלוהי באדם, כך הנפש היא הצד האנושי שבו. יש בנפש יכולת להידמות לנשמה. להיות מותאם לנשמה. יש בנפש יכולת להתנגד לנשמה ולהיות שונה ממנה. הבחירה החופשית היא מהותה של הנפש. היא גם איכותה של הנפש. כלומר, הנפש היא המענה לשאלה איך תתגשם הנשמה במציאות.
מותאם לנשמה אם כן, יש באדם מהות שהיא מעבר לטבע, וזאת הנשמה. הנשמה היא מעבר לבחירה. היא התגלמות האלוהות באדם. יש באדם איכות שהיא בתוך הטבע, וזאת הנפש. כמה טוב כשיש גוף טוב וישר, שמטבעו הוא מותאם לנשמה. האיכות בה יתגשם רצונה של הנשמה בגוף ובמציאות, תלוי בנפש. הנשמה היא הרצון האלוהי והנפש היא הרצון האנושי. כשאנו שואלים מיהו האדם, אנחנו בעצם שואלים איך האדם בוחר להיות נשמה.
כאשר הנפש סוגרת עצמה מפני הנשמה, אנו אומרים שהאדם הזה אטום, ערל, עיניו הפנימיות סגורות. אותו אדם עשוי להיות בעל ידע מדעי ומשכיל, אך הוא במצב של שינה רוחנית. להתעוררות האדם אל הצד האלוהי שבו, אנו קוראים רוחניות. בה במידה שהאדם מתעורר אל הנשמה שבו, אל האלוהים שבו ובעולם, כך הוא רוחני. הסירוב להיפתח אל הצד האלוהי שבאדם, הוא מה שאנו מכנים רע. ההסכמה להיפתח אל הצד האלוהי שבאדם, הוא מה שאנו מכנים טוב. אדם שכולו פתוח אל הנשמה ומאפשר לה את מלוא טווח פעולתה, הוא מה שאנו מכנים צדיק.
אם נשוב לשאלה מיהו האדם? הרי שהאדם הוא נשמה. האדם הוא הגוף. האדם הוא הנפש. אך יותר מכל, האדם הוא האיכות של הנפש שלו. כלומר, איך הוא בוחר להיות נשמה. האדם הוא איכות הנפש שלו. במילים ברורות יותר: איך וכמה בוחר האדם "לראות" את עצמו, את הזולת, את המציאות כולה. ככל שהאדם "רואה", כלומר קשוב וחווה את החיים ואת עצמו, קשוב אל האלוהים, ובעיקר אל הזולת, ומכוון את כוחותיו להיטיב עם עצמו ועם הזולת, במידה הנכונה, נאמר עליו שהוא אדם. ככל שהאדם בוחר להיות נשמה כך הוא אדם.
הכרת טובה התגובה הראשונה והחשובה מכל, להתעוררות רוחנית, כלומר להסכמת האדם למפגש עם האלוהים שבו ובחיים שלו, היא הכרת טובה. הנפש מתמלאת באור הכרת הטובה על כל הטוב והחסד שיש בחייו. לעיתים מתחילה הכרת הטובה להתעורר כלפיי בני אדם טובים ומשם מתעצמת אל האלוהים, ולעיתים מתעוררת הכרת טובה עצומה לאלוהים וממנה תוצאות להכרת טובה כלפי בני אדם טובים. איכות האדם הראשונית היא אם כן, המידה בה הוא מכיר טובה ותודה על עצם חייו, על מי שהוא ומה שהוא, ועל כל הטובה שמושפעת עליו.
התגובה הבאה לאחר הכרת הטובה והתודה, היא אהבה: רצון להשיב טובה תחת טובה. ככל שמתעוררת באדם הכרת הטובה, תהיה עיקר מבחנה של הנפש, ובזאת נבחנת איכותה, באיזו מידה משיב האדם טובה תחת טובה. עד כמה האדם "רואה" את עצמו, את הזולת, ויותר מכל את הזולת הקרוב אליו. האדם הרשע אינו מכיר טובה ותודה, לוקח לעצמו כמה שיותר, מונע מהזולת כמה שיותר, במיוחד מהקרובים אליו ביותר. האדם הצדיק מכיר טובה ותודה, אוהב ונותן מעצמו כמה שיותר, לעצמו ולזולת, ובעיקר לקרובים אליו ביותר. צדיק יסוד עולם, זהו אדם שכל כולו מכוון לנתינה, שנתינתו נקייה ומדודה לפי המקבל, ונתינתו היא לנפשו וגופו, להוריו, למשפחתו, לאשתו, לילדיו, לחברה שבה נולד וגדל, לעם שבו נולד וגדל, לארץ בה נולד וגדל, לעולם ולבוראו. זהו אדם מאושר.
האדם המאושר הוא האדם הנאמן לגופו ונפשו, לנשמתו, לביתו, לאשתו, לעמו, לארצו, לתורתו, לאלוהיו.
