"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׁרָאֵל וַיִּקְּחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת כָּתִית לְמָאוֹר לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד". באלו המלים נפתחת פרשת "תצוה" שמות כ"ה 20 . מכל נושאי הפרשה אבקש להתמקד בנר התמיד, שכולנו מייחלים שלא ייגמר לעולם. בנר התמיד, שמוצב יום יום בסערות חיינו בארץ השסועה, למרגלות החול והים, רשרוש של המים הגואים בהמולת חיינו אל מול ברק השמים - שהם תִּקְוות האדם, שהם תְּפִלַּת האדם. וזאת ברוחה של המשוררת
חנה סנש. משוררת שמצאה את מותה במקום, בו נר התמיד לא הבליח את אורו המזכך מבעד לאימת החשכה, שהשתלטה על עולם שסברנו שהוא עולם של תרבות .
על-פי ציווי הפרשה נר התמיד אמור לדלוק באהל מועד מחוץ לפרוכת . הצו הזה מופיע גם בויקרא כ"ד המדגיש "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׁרָאֵל וַיִּקְּחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד". זה נר הדולק תמיד וללא הפסק. תחילה דלק במשכן, אחר כך דלק בבית המקדש ומשם המשיך לדלוק בבתי מקדש מעט - בבתי כנסת ובבתי המדרש. נר תמיד שחייב לדלוק יום וליל, ואם נמנעת האפשרות הפיזית להדלקתו יש להדליקו בלבבות.
חשוב שניתן את דעתנו לטעמי המקרא. בין המילה נֵר ובין המילה תָּמִיד מופיע בצירוף המלים הללו - הֶפְסֵק. כך שטעמי המקרא מחייבים אותנו לקרוא -
"נֵר, תָּמִיד". טעמי המקרא מחייבים אותנו לקרוא את הפסוק בפרשה שלנו וגם בספר ויקרא תוך הפרדה של המילה תָּמִיד מהמילה נֵר -
"יַעֲרוֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי יְהוָה, תָּמִיד". מול הפירוש השכיח שמדובר בנר הדולק ללא הרף יומם וליל, טעמי המקרא מבהירים שלפנינו צו המורה שעלינו תמיד לחזור ולהדליק את הנר, גם אם הוא כבה, גם אם פקדו אותו ימים קשים מנשוא, גם אם חשכה השתלטה עלינו ועל חיינו, חובה עלינו לשוב ולחדשו. חשוב שנבחן היטב מה טיבו של האור אותו אנו מעלים בנר, שתמיד חייב לחדש את בערתו בלבבות ולהניע אותנו לדחוף להתהוותם של תהליכים ערכיים, ליצירת חברה של שלום, חברה בה אין קטבים מעמדיים.
בין שני הפירושים אני מבקש לצרף את קוראי למסע בעקבות סיפור נר התמיד בבית הכנסת בפרנקפורט. סיפור שאפשר לראותו כתואם יותר את הטקסט בפרשה, העולה מהפירוש המתחייב על-פי טעמי המקרא וגם בהחלט יכול להשתלב עם הפירוש השכיח. בליל הבדולח, בשנת 1938, הרסו הנאצים את בית הכנסת בפרנקפורט אמין שבגרמניה . לאחר ההרס
נשאר דולק נר התמיד. רבים ראו באור ששרד בלב גיא ההריגה סמל לתקווה. לפני למעלה משנה ביקר בארץ הרב ג'ונתן וויטנברג, נכדו של מי שהיה הרב של בית הכנסת באותם ימים.
ג'ונתן וויטנברג, כיום רב בבית הכנסת הממוקם בפינצ'לי, לונדון. הוא אחד מעמודי התווך של ההנהגה של הקהילה היהודית בלונדון. הוא נטל על עצמו מחויבות להדליק בלבבות את אור נר התמיד מבית הכנסת בפרנקפורט . הרב ג'ונתן וויטנברג שותף לראייה שנר התמיד ששרד בבית הכנסת של סבו בפרנקפורט באותם ימים אפלים - ימים בהם כבו כל האורות, ימים של איבוד צלם אדם - זה נר המסמל תקווה. התקווה בעיניו של הרב גונתן וויטנברג היא מהות היהדות, היא המהות של כל הדתות באשר הן. לתקווה זו יש משמעות מיוחדת בימים אלו של חיים בצל של אי-בהירות, של חשש מהאימה ומהתפרצות של שנאה חסרת מעצורים.
הרב ג'ונתן וויטנברג, החדור באותה רוח של תקווה, הוא ידיד יקר של פרום המשפחות השכולות, יהודיות ופלשתיניות, הפועל למען שלום ופיוס. בביקור שערך בארץ הוא נפגש בבית ג'אללה עם מספר גדול של הורים שכולים, פלשתינים ויהודים, בפניהם פרס את משנתו בדבר נר התמיד. וזאת בהמשך למסע שערך ברחבי אירופה לציון מאה שנה לבית הכנסת בפרנקפורט. הוא יצא עם נר התמיד מבית הכנסת בפרנקפורט לבית הכנסת בו הוא משמש רב בלונדון. במסעו באירופה הוא נפגש עם קהילות יהודיות, נוצריות ומוסלמיות מתוך מטרה אחת לעורר שיח תרבותי ורב דתי שכולו מואר בנר התמיד באור של שלום, שלדעתו, היא המהות של כל דת.
עם נר התמיד, שלמרבה הצער, כבה במלחמות אין קץ בינינו ובין הפלשתינים ביקש הרב ג'ונתן וויטנברג להאיר במפגש מרגש עם הורים שכולים, שהחליטו לשלב ידיים כדי שלא יתווספו עוד הורים למשפחות השכול. הורים שהיו בעבר משני עברי המתרס וילדיהם קפחו בעבר את חייהם משני עברי המתרס מבקשים למצוא מסילות לעתיד - להיות יחד בצד אחד של המתרס לאורו של נר התמיד.
אפשר להתייחס למסעותיו של הרב ג'ונתן וויטנברג בחיוך סלחני כאל אדם, שחי בספרות שמימיות של רב שיח בין דתות, בין תרבויות ובין עמים ומתעלם מכל מה שמתרחש במציאות. אני מתעקש להעדיף את פועלו, כמי שמיישם את הצו בשמות כ"ז 20-21 - "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׁרָאֵל...לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד...חֻקַּת עוֹלָם לְדוֹרוֹת..." גם אם הנר כבה בגיא הריגה של מלחמות בין עמים. גם אם הוא כבה בחייהם של יתומים ואלמנות משני עברי המתרס - יהודים ופלשתינים - חייבים להעלות בו תמיד אור מחדש כדי לבטא את נוכחותנו ואת התייצבותנו כשותפים לבריאת הטוב וזאת ברוח המדרש "במדבר רבה", פרשה טו, משמעות הדלקת הנר מבטאת את הקיום האנושי ואת חתירתו לחיים של שלום בין כל ברואי בצלם .
רעייתי ואני משתדלים כל יום ראשון לבוא לכיכר השלום ברחבת הסינמטק בתל אביב, רחבה בה הורים שכולים ישראלים ופלשתינים מעוררים את העוברים ושבים ליטל חלק בדיאלוג שכולו משאלה לשלום. הורים שכולים משני עברי המתרס משלבים ידיים במתן ביטוי מרגש לרוחה של פרשת "תצוה". הורים שכולים שמדליקים בלבבות את נר התמיד של פרשת "תְּצַוֶּה" בכל ימות השנה.
