רעיון ההפרטה אומר, כי עדיף שהמדינה לא תעסוק באספקת מוצרים ושירותים שממילא גופים פרטיים מסוגלים לספקם, שכן אספקתם באמצעות המדינה אינה יעילה, וכתוצאה מכך יקרה יותר. דוגמה להפרטה מוצלחת היא הפרטה של שירות הטלפונים, שהיה מנוהל על-ידי משרד ממשלתי בשם "משרד הדואר" ולאחר מכן "משרד התקשורת", והשתפר באופן ניכר עם העברתו לידי חברה ממשלתית, היא חברת בזק בע"מ.
לצד זאת, שריר וקיים העיקרון על פיו המדינה היא האחראית הבלעדית לספק לאזרחיה ביטחון - בעצמה ולא באמצעות גופים פרטיים שיעשו זאת במקומה.
ביום 5.10.14, בזמן כהונתה של ה
ממשלה ה-33 בראשות מר
בנימין נתניהו, ובעת כהונתו של מר
יאיר לפיד כשר האוצר, נתקבלה החלטת ממשלה חכ/42 של ועדת השרים לענייני חברה וכלכלה (קבינט חברתי-כלכלי), שקיבלה תוקף של החלטת ממשלה ביום 19.10.2014 ומספרה הוא 2103.
הוחלט, בין היתר, כי בשנת 2016 תופרט
התעשיה האוירית לישראל בע"מ, ובשנת 2017 תופרט רפאל מערכות לחימה מתקדמות בע"מ.
דרך ההפרטה של התעשיה האוירית ושל רפאל תהיה בדרך של הפיכתה של כל אחת מחברות אלה מ"חברה ממשלתית" ל
"חברה ממשלתית ציבורית" - כפי שיוגדר בתיקון לחוק החברות הממשלתיות. המשמעות היא, שרבע מכמות המניות של כל אחת מחברות אלה יועבר לבעלות פרטית, בדרך של מכירת מניות בבורסה לניירות ערך בתל אביב.
אופן ביצוע העברת המניות יהיה באמצעות דילול המניות הקיימות. המשמעות היא, שלא זו בלבד שהמדינה תאבד רבע מבעלותה בחברות אלה, אלא שהמניות שתיוותרנה בידיה תהיינה "מדוללות" - קרי בפועל, המדינה תאבד יותר מרבע משליטתה בהן.
החברות הללו בהיותן מופרטות, תהיינה רשאיות להקים חברות חדשות, אליהן יוכלו לצרף גורמים פרטיים בהתאם לשיקול דעתן, ללא צורך לבקש את אישור הממשלה לצורך כך. סעיף 11(א)(9) לחוק החברות הממשלתיות הקובע את הצורך באישור הממשלה להקמת חברה כאמור, לא יחול על חברות אלה.
המשמעות העולה מבין השורות היא, שאין לדעת כיצד תתפתח ההפרטה של חברות אלה, וכי זו לא תיעצר במכירה של רבע מהון המניות לגורמים פרטיים.
הסיבה היחידה הנראית לעין לביצוע הפרטה זו, היא כפי שנרשם בהחלטה, בהתייחס לכלל החברות המופרטות על-פי החלטה זו:
"כלל מהלכי ההפרטה האמורים צפויים להניב למדינה תקבולים בסך כוללשל כארבעה מיליארד שקלים, מתוכם עד כ-3.5 מיליארד שקלים שייעודם למימון הגרעון וכ-0.5 מיליארד שקלים לפחות כתקבולים מחלוקת דיבידנד כמפורט בסעיף 4 להלן." בהמשך לכך, קובע סעיף 4 להחלטה כי החברות שיופרטו תחלקנה דיבידנד לתקציב המדינה בהיקף של כ-500 מיליון שקלים בכל אחת מהשנים 2015עד 2017 (כאשר לענייננו,התעשיההאוירית תחלק דיבידנד רק בשנים 2016 ו- 2017 ואילו רפאל תחלק דיבידנד רק בשנת 2017).
כלומר, הדרך שבה בוחרת הממשלה לממן בעיה עכשווית של גרעון שנתי היא באמצעות מהלך היוצר מצב בלתי הפיך, שילווה את המדינה בשנים הבאות.
עולה השאלה, כיצד תממן הממשלה גרעון תקציבי בשנים הבאות?! האם באמצעות מכירה של נתחים נוספים מהון המניות של רפאל ושל התעשיה האוירית?! מי ערב לנו שאילוצי התקציב העתידיים לא יצריכו מכירה נוספת כאמור, עד כדי כך שהמדינה תאבד כליל את השליטה בחברות אלה - וזאת כאשר תימכרנה מניות בכמות העולה על הסף של 51% מהון המניות של כל חברה.
ממילא כיום זכאית המדינה לקבל דיבידנדים מכוח בעלותה המלאה במניות החברות הללו, זאת מכוח סעיף 190 לחוק החברות הקובע כי כל בעל מניה זכאי לקבל דיבידנד, בהתאם לזכויות הצמודות לכל מניה, אם הוחלט על חלוקת דיבידנד. עקב הקטנת חלקה של המדינה במניות ודילול המניות שנותרו בידיה, תגרום החלטה זו לכך, שבשנים הבאות היא לא תוכל לקבל אותו שיעור הדיבידנדים שהיא יכולה לקבל כיום מחברות אלה טרם ביצוע ההפרטה המתוכננת.
למרות הכסף הרב שיזרום באופן חד-פעמי לקופת המדינה כתוצאה ממהלך זה, לא ניתן להתעלם מחסרונותיו ומכך שהמדינה מפריטה דבר שמעצם טבעו, לא נועד להפרטה. הממשלה כרשות המבצעת של המדינה היא האחראית הבלעדית לספק ביטחון לתושבי המדינה. כפי שהצבא נמצא באחריותה הבלעדית של המדינה וכפוף לה, בהתאם לחוק יסוד: הצבא, כך גם הנושא של פיתוח אמצעי לחימה והגנה התואמים את צריכה הייחודיים של מדינת ישראל צריך להישאר כולו בידיה של מדינת ישראל ולא לעבור לגורמים פרטיים. כך למשל, באיזו עוד מדינה סובלים תושביה מהפגזות על ישובים? איזו עוד מדינה מוקפת אויבים המתנגדים לעצם קיומה? הדעת נותנת, כי על המדינה מוטלת החובה לתת מענה לצרכים הביטחוניים שלה ולא להעביר את האחריות לכך לידיים פרטיות - לא במישרין ולא בעקיפין.
פגיעה בסודיות העברת חלק מהמניות לידיים פרטיות משמעה היא פגיעה בסודיות המתלווה מטבע הדברים לפעילותן של חברות אלה.
בהתאם לסעיף 16 לחוק ניירות ערך, בעת הנפקה של מניות לציבור יש להוציא תשקיף, המכיל כל פרט העשוי להיות חשוב למשקיע סביר השוקל רכישת מניות. זהו פתח אפשרי לדליפת מידע.
בהתאם לסעיף 191 לחוק החברות, יכולים בעלי המניות הפרטיים לטעון כי הם מקופחים, ולפנות אל בית המשפט בדרישה להסיר את הקיפוח. כך, הקיפוח יכול לנבוע מכך שמוסתר מבעלי המניות הפרטיים מידע, המונע מהם להחליט החלטות מושכלות בנוגע לאחזקת המניות על ידם.
חוק החברות הממשלתיות צפה מצב שבו עלול להיווצר ניגוד בין האינטרסים החיוניים של המדינה לבין הפרטתן של חברות ממשלתיות וקבע בפרק ח'2 לחוק כללים להגנה על אינטרסים חיוניים של המדינה. כך, סעיף 59ז לחוק קובע את החזקה, כי אדם הוא בעל השפעה ניכרת בחברה, אם הוא מחזיק 25% ממניותיה של חברה -וכך יהיה בענייננו, אם הבעלים של 25% מנתח החברות הללו יהיה בעלים אחד, אך לא כך יהיה אם יהיו מספר בעלי מניות שמחזיקים בנתח זה.
נקבעו בפרק ח'2 הוראות שתפקידן לצמצם את הנזקים שהפרטה עלולה לגרום לאינטרסים חיוניים של המדינה. התנאי להפעלתן של הוראות אלה הוא,ששר הביטחון יכריז כי למדינה אינטרסים חיוניים בקשר לחברות אלה.להלן לקט לא ממצה של הוראות אלה: סעיף 59ט, הקובע, כי מי שירכוש את המניות בחברות אלה צריך לקבל אישור בכתב ומראש של שר הביטחון; סעיף 59יא הקובע כי שר הביטחון ימנה משקיף מטעם המדינה בישיבות דירקטוריון החברה המופרטת; סעיף 59יב הקובע שלא יחולו חובות הגילוי והשקיפות שמטיל חוק ניירות ערך על חברות פרטיות.
ספק אם ניתן יהיה להחיל את פרק ח'2 לחוק החברות הממשלתיות בכל הקשור להפרטת התעשיה האוירית ורפאל, ונשאלת השאלה, מדוע להגיע למצב שבו יש לנקוט אמצעי זהירות הנקובים בפרק ח'2 לחוק, כשאפשר להימנע מראש מהבעייתיות הכרוכה במכירת נתח מחברות אלה לגורמים פרטיים-פשוט על-ידי הימנעות מהפרטתן.
ובחזרה לנאמר לעיל, האם מכירת המניות תיעצר ב-25% מהון המניות?! ואולי אילוצי העתיד של תקציב המדינה יחייבו מכירתן של נתחים נוספים מהון המניות, מעבר ל-51% מהון המניות?במקרה כזה תאבד המדינה את שליטתה בנעשה בחברות אלה, ותהפוך להיות קבוצת מיעוט מעוטת השפעה.
זוהי מגמה שאינה נכונה, ולכן כדאי לבטל לחלוטין את יוזמת ההפרטה של התעשיה האוירית ושל רפאל.
