נהג ישראלי מצוי החנה את מכוניתו והלך. לא הייתי מספר את זה, אילו מקום החניה היה ציבורי. אבל במקום הוצב שלט גדול "מקום שמור לנכה". האיש העמיד את מכוניתו ביום חמישי ובשבת עדיין לא נראו פניו. לעתים, אנשים שבאים לביקור קצר, מעמידים את המכונית, בכוונה או בטעות, וחוזרים תוך זמן קצר לפנותה. אולם האיש שלנו לא הרגיש כל צורך לעשות זאת. במוצאי שבת פקעה סבלנותי והתקשרתי למשטרת מסובים, אך בספקנות מוחלטת. המשטרה תעזור?
מוקדן אדיב שאל את כל הפרטים והעיר: "מדוע חיכית מיום חמישי. אנחנו נסדר את זה ברבע שעה". להפתעתי הרבה, כשיצאתי כעבור שעה לרחוב, מקום החניה היה פנוי.
שמחתי לכתוב מלה טובה על המשטרה.
לא סומך על המשטרה לפני ימים ספורים, בשעת בוקר, חזר ידידי הביתה בצפון תל אביב. הוא גר בקומה התשיעית וכשנכנס לבניין מצא את שתי המעליות תפוסות. אחת הייתה במסע והשנייה הייתה עם משא. מלאה בחבילות וציוד לשיפוץ דירה. שני פועלים, כנראה אורחים מן השטחים, עמדו וניסו בכל הכוח לדחוף את הציוד אל תוך המעלית, אבל זה עקשן, לא נכנס. כל כמה שהזיעו ודחפו, הציוד היה גדול מדי.
ידידי העיר להם שאין סיכוי. צריך לפרק ולהכניס חלק חלק. שני הפועלים הזעיפו פנים: "מי אתה? מה זה עסקך?" והמשיכו לדחוף. האיש השיב: "אני גר כאן", ולא הסביר שהוא צריך להגיע לקומה התשיעית. אבל דבריו נענו בנחרת בוז בשפה לא מובנת.
עמד האיש וחיכה ואז הגיעה המעלית השנייה ובה חבריהם של הפועלים והם השתלטו עליה עם ציוד נוסף ולא נתנו לו להיכנס.
"חיכיתי מעוצבן", הוא סיפר לי למחרת. "מה אני אעשה? ארביץ להם? למשטרה לא פניתי. נו, באמת"...
לוחם מלים עכשיו, נוכח הפארסה של פרס ישראל לספרות, נזכרתי באמירה של סופר: "עכשיו, כשכולם לוחמים, וגם מכבי האש הפכו ללוחמי אש, אני דורש לקבל את התואר 'לוחם מילים'.
