תהא זו נאיביות להאמין כי ממשל אובמה נזהר בקפידה מנקיטת צד בפוליטיקה הישראלית ערב הבחירות בישראל. איזכור חוזר ונשנה של ההסתייגות מנאום ראש ממשלת ישראל בפני הקונגרס בוושינגטון מנומק ע"י דוברי הממשל בעובדה כי עיתויו, כשבועיים לפני הבחירות בישראל, מהווה בבחינת "הזרקה של הפוליטיקה משני הצדדים אל תוך מערכת היחסים חוצי המפלגות".
אין זה סוד כי הנשיא אובמה מייחל לחילופי שלטון בישראל, וסימן זה מכבר, את נתניהו כמי שאינו מוכן "לרקוד על-פי החליל האמריקני", ומכאן גם ניתן להסיק כי האמפליפיקציה המתוזמרת לעניין "הפן ההרסני" שהנאום בקונגרס טומן בחובו ליחסי ישראל-ארה"ב, היא מלאכת מחשבת שתכליתה לסווג את ראש הממשלה בעיני ציבור הבוחרים בישראל, כ"קבלן הריסות" של היחסים המיוחדים בין שתי המדינות.
דומה כי אין גבול לציניות האמריקנית בהתייחס לסוגיית הסכם הגרעין עם אירן, המסתמנת כבבת עיניהם של הנשיא אובמה ושה"ח קרי, עד כדי מהלך לסתימת פיות של כל מי שמהין להציף סימני שאלה באשר לאמינותן של המחויבויות האירניות בהקשר זה מול המערב. כך למשל בלט המאמץ האמריקני הנמרץ (ב-24 פברואר 2015) להסיר מסדר היום התקשורתי את הדיווח ממקורות אופוזיציה אירניים באשר לקיומו של מתקן סודי להעשרת אוראניום באירן. הממשל שכח להזכיר כי חשיפת המתקנים בנתאנז וב-פורדו היו תולדה של דיווחי קבוצה אירנית גולה, שאירן נאלצה לבסוף להודות בקיומם.
התנצחותו של אובמה עם נתניהו, הגם שזכות הקיום שלה שאובה מהערכה מקוטבת באשר לתוחלתו של הסכם הגרעין עם אירן, ייתכן שחושפת גם את השקפת עולמו המגובשת של הנשיא האמריקני בהתייחס למציאות המזרח תיכונית, שאינה חסרת פניות.
כך למשל ראויה לתשומת לב החלטתו (מחצית פברואר 2015) של הנשיא אובמה, למנות מוסלמי בשם ראשד חוסיין (RASHAD HUSSAIN) הידוע בזיקתו לתנועת "האחים המוסלמים", לתפקיד מנהל מרכז התקשורת האסטרטגי ללוחמה בטרור במסגרת מחלקת המדינה של ארה"ב. חוסיין לימד סנגוריה על פעיל מוסלמי בארה"ב שהיה מעורב בגיוס מימון עבור הג'האד האיסלאמי הפלשתיני וכמו-כן מתח ביקורת נוקבת על רשויות ההגירה האמריקניות אשר הגבילו כניסת נתינים ממדינות מוסלמיות תומכות טרור וכינה זאת כביטוי של "גזענות".
ראשד חוסיין פרסם כבר ב-2008, מספר מאמרים בהם הדגיש כי על ארה"ב להימנע משימוש בלשון הכורכת טרור איסלאמי בדת האיסלאם. לדבריו, על מעצבי המדיניות לשנות את הטרמינולוגיה של "טרור איסלאמי" או "איסלאם קיצוני" ולמקד את ההתייחסות בארגונים כמו "אל-קאעדה".
יודגש כי זוהי במדויק הנוסחה שאומצה זה מכבר ע"י הנשיא אובמה, המתעקש לנטרל את הממד המוסלמי מכל הקשר של טרור, וזאת לדידו, כדי לבדל את הטרור מזיקה לעולם המוסלמי. "מכבסת מלים" זו מעוגנת גם בתפיסה לפיה הסיבה המרכזית לגילויי הזעם כלפי ארה"ב במוקדים שונים בעולם אינה "מלחמת תרבויות" אלא פועל יוצא של מדיניות החוץ האמריקנית הסורתית כלפי העולם המוסלמי. מאחורי פרשנות זו מסתתרת המסקנה הכמו אולטימטיבית לפיה, התמיכה המתמשכת בישראל היא בבחינת אבן נגף בפני פיוס אמריקני-מוסלמי.
העובדה כי הנשיא אובמה שואב השראה מגורמים מוסלמים בעלי השקפת עולם מגובשת, אינה חדשה, ובאה בעבר לכלל ביטוי מובהק ב"נאום קהיר" המפורסם משנת 2009, באמצעותו קיווה הנשיא האמריקני לפתוח דף חדש ביחסי ארה"ב עם העולם המוסלמי.
ככל הידוע, הסתייע אובמה בגב' דליה מוגאהד (Dalia Mogahed) - ילידת מצרים שהיגרה לארה"ב בילדותה ולמשפחתה קשר עם תנועת "האחים המוסלמים", אותה מינה בשנת 2009 לשמש כחברה במועצה המייעצת ב"בית הלבן". דליה מוגאהד חיברה, יחד עם עמית מחקר בשם ג'והן אספוסיטו את הספר "מי מדבר בשם האיסלאם" (2008), שבו טיפחה את המסר של רוב מוסלמי נורמטיבי לעומת מיעוט מבוטל התומך במעשי אלימות. בעיניה, צמד המלים "טרור איסלאמי" טומן בחובו סתירה פנימית מזווית הראייה של הזרם המרכזי באיסלאם, מאחר שטרור אינו איסלאמי בהגדרה.
בראיון שהעניקה לאחרונה (סוף 2014) לתקשורת האמריקנית הודתה הגב' מוגאהד כי הנשיא אובמה אימץ ב"נאום קהיר" שלו, את ההמלצות שכללה במזכר שהעבירה לקראת הנאום. מוגאהד ציטטה מדבריו של יועצו של אובמה בן רודס (סגן ראש המועצה לביטחון לאומי) לפיהם התשומות שלה היו המועילות ביותר שהונחו על שולחנו של הנשיא. המוטיב העיקרי שהדגישה במסגרת זו היה הצורך בשיקום ממד "הכבוד" כלפי המוסלמים. לדבריה "המוסלמים בעולם מצפים כי היחסים עם ארה"ב יתבססו על שותפות ולא על פטרונות", דהיינו על וושינגטון להתייחס אל המוסלמים כאל שווים בין שווים.
ניתן להתרשם כי לגב' מוגאהד הייתה גם השפעה מסוימת על עיצוב מדיניותו של אובמה כלפי מצרים בעקבות הדחת הנשיא לשעבר מחמד מורסי ע"י הגנרל אל-סיסי. לדבריה, היה על אובמה להשתמש במונח "הפיכה", ללא כחל ושרק, בהתייחס להדחת מורסי ולאכוף את המשתמע מכך על מצרים, דהיינו לעצור את הסיוע הצבאי למצרים. האופי הצונן המאפיין את היחסים בין וושינגטון לקהיר מעיד כי במישור המעשי חל כרסום של ממש במהות הקשרים, בדגש למישור הביטחוני. למותר להזכיר את "תפקידו הראשי" של אובמה בסילוקו של הנשיא המצרי
חוסני מובארק, שהיווה ציר מרכזי של האינטרסים המערביים במזרח התיכון.
דמות קונטרוברסלית נוספת בסביבתו של הנשיא אובמה הייתה מוחמד אליביארי (Mohamed Elibiary) שמונה ע"י הנשיא לשמש בתפקיד בכיר במועצה המייעצת לביטחון המולדת, גוף רגיש החשוף למידע מודיעיני ערכי ביותר . זה האחרון נאלץ להתפטר (ספטמבר 2014) לאחר שנחשפו מספר "ציוצים" שלו מהם השתמעה הבעת אמפטיה כלפי ארגון דאעש ואמירה בדבר שובה הבלתי נמנעת של הח'ליפות האיסלאמית. קודם למינויו נודע אליביארי כמעריץ של האייטולה חומייני, כמי שהביע הזדהות עם הג'האדיסט רס"ן נידאל חסן שרצח 13 חיילים אמריקניים בבסיס פורט-הוד ב-טקסס, ובנוסף לכך, נחשד בהקשר של הדלפת מסמכים מסווגים.
העובדה שהנשיא
ברק אובמה יוצא מגדרו להפיס דעתה של הקהילה המוסלמית בארה"ב אינה תופעה חדשה, אולם נראה כי משעה שנפערה תהום בין עמדות הממשל האמריקני לבין ישראל במספר סוגיות קריטיות, בדגש לגרעין האירני ולסכסוך הישראלי-פלשתיני, לא ניתן לנתק את גישתו הנוכחית של אובמה ממחויבותו כלפי העולם האיסלאמי. בנסיבות כאלה סביר כי הממשל היה מצפה לסוג של צייתנות מצד ישראל, במקום גישה לוחמנית לעומתית.
אשר על כן, סוגיית הסכם הגרעין המתגבש מול אירן תהווה ללא ספק מקרה מבחן מהותי למציאות של קונגרס לעומתי בארה"ב בעל רוב רפובליקני מוחלט האוהד את ישראל, אל מול הממשל שגיבש עמדה עויינת כלפי ממשלת ישראל הנוכחית. ההתגייסות הכוללת של בכירי ממשל אובמה בניסיון לסכל את נאומו הצפוי של ראש הממשלה נתניהו, גם בכלים בלתי מקובלים, מציבה אפוא, אתגר של ממש בפני המערכת החוקתית האמריקנית, עד כדי העלאת תהיות של ממש באשר להגיון המנחה את שיקוליו של אובמה ביחסו כלפי ישראל בישורת האחרונה של כהונתו האחרונה ב"בית הלבן" .
