אין צורך להיות עתידן-נבואי כדי להבין שאירן אכן מתכוונת למחוק מן המפה את "הישות הציונית". מנהיגיה הדתיים של טהרן אומרים זאת בגלוי השכם והערב. אבל באותה מידה חשוב לדעת שישראל אינה יושבת באפס-מעשה ומשקיעה הון עתק כדי להכין מענה ראוי.
למרבה הצער רק מתי מעט יודעים כמה מיליארדי דולרים השקיעה ישראל במהלך השנים בפיתוח מערך ההגנה האסטרטגי שלה בכול התחומים, אבל דבר אחד חייב להיות ברור: אילו כל האמצעים הביטחוניים הנדרשים היו מופנים לפיתוח הכלכלה, ייתכן שלא היינו ניצבים בפני שוקת שבורה בתחום הדיור למגורים.
אך זה כנראה המחיר שיש הכרח לשלם, כיוון שבמסגרת קביעת סדר העדיפויות המתחייב מן האיומים הביטחוניים המקיפים אותנו, כולל החשש מתוצאות ההתגרענות של אירן, העלויות הכבדות של השמירה על הקיום ניצבות הרבה לפני שיפור תנאי החיים.
עם זאת יש לזכור, כי קיימת שאלה עקרונית בהקשר להשקעות הדרושות כאוויר לנשימה להגנת ישראל ולהבטחת קיומה והיא: מהי הדרך המבצעית הנכונה שעל ישראל לפעול במסגרתה, כדי להסיר את מורא הגרעין האירני לפני שיהפוך לפצצת אטום מבצעית. הערכות מומחי ביטחון בעולם מניחות, כי בסיבוב הנוכחי של מאבקי הקיום ישראל לא תגן על עצמה בדרך של תקיפה אווירית כמו שעשתה במבצע השמדת הכור הגרעיני בעירק, אלא בדרך מתוחכמת הרבה יותר.
הפעם הכוונה, כנראה, לאפשר הנחתת תקיפת-מנע באמצעות שיגור טילים בו-זמני אל מספר מטרות של פעילות גרעינית המפוזרות באתרים שונים באירן, ויש בהם פוטנציאל של סכנת-קיום. הידע איך לעשות זאת קיים וגם לפחות שני סוגים של טילים מתוצרת כחול-לבן עומדים לרשות ישראל: טיל שיוט "פופאי טורבו" לשיגור מצוללות "דולפין" החדישות וטילים בליסטיים בין-יבשתיים מדגם "יריחו 3".
היתרון העקרוני הראשון במעלה של פעולה בשיטה זו ברור: שיגור טילים ימנע את הצורך בהנחתת מתקפה מוטסת שבה עלולים להיגרם לחיל-האוויר הישראלי אבדות כבדות בחיי אדם ובמטוסים בדרך אל היעדים האירניים ובחזרה מהם לישראל. היתרון של תקיפה טילית על פני זו האווירית ברור גם הוא כיוון שלאירן אין בינתיים מערכת הגנה מפני טילים בליסטיים.
שאלה חשובה שעל ישראל לשאול את עצמה באשר לפעולת המניעה היא האם להשתמש בראשי חץ קונבנציונאליים או אטומיים - אם יעמדו לרשותה. ההערכה הרווחת היא כי נשק גרעיני ישראלי יופעל רק כתגובת-נגד לתקיפה הרסנית ביותר של מטרות אזרחיות בישראל על-ידי אירן. בהקשר הזה ראוי לחשוף לציבור בישראל מידע מעניין על יכולת הפקת חומרים בקיעים בכור בדימונה וכמה פצצות אטום הצטברו עד כה במאגר הישראלי. התשובה לשאלות אלה מצויה במחקר שערכה "הפדרציה של המדענים האמריקנים" שפורסמו במהלך 2014 והם מבהירים כך:
הכור בדימונה המפיק פלוטוניום שממנו בנויות פצצות האטום הישראליות הוא בעוצמה של 75 מגאוואט עד 150 מגאוואט והוא פועל בין 200 ל-300 ימים בשנה ומייצר 0.9 עד 1.0 גרם לכל מגאוואט, בכל יום. על-פי ניתוח מידע שהגיע מהלווין IKONOS, לא חל שינוי משמעותי בין 1971 ל-2000 בכמות מגדלי הקירור של הכור ולכך יש השפעה משמעותית על הערכת כושר ייצור הפלוטוניום. במתכונת הנוכחית, קובע המחקר, מסוגל הכור לייצר 20 ק"ג פלוטוניום בשנה.
כיוון שלייצור פצצת אטום אחת נדרשים בין 4 ל-5 ק"ג פלוטוניום, המסקנה המדעית לטענת "הפדרציה" היא, כי ישראל הייתה מסוגלת לייצר בין 100 ל-200 פצצות מבוססות פלוטוניום.
לעומת זאת נכתב בסקירה על ביצועי הכור, כי מדענים בארה"ב ומנתחי מודיעין מעריכים, שעוצמת הכור כיום היא פי שניים מהערכת עוצמתו בשנות השבעים, ובהתאם לנתון זה יש לחשב את הגידול ביכולת של תפוקת הפלוטוניום.
אתר "הפדרציה" מציג הערכות שונות, מעודכנות ל-2014, על הפוטנציאל הגרעיני של ישראל המגיע ל-70-400 פצצות אטום. המספר המדויק אינו ידוע - מסבירה "הפדרציה" - אך כנראה הוא קרוב יותר להערכה הנמוכה.
מהם הטילים שיוכלו לשאת אל יעדי האויב את הפצצות. הראשון הוא טיל שיוט מדגם "פופאי טורבו" מדגם SLCM(submarine-launched cruise missile ) המיועד לשיגור מצוללות מפליגות על פני הים אבל גם כשהן משייטות במעמקים. על-פי דיווח באתר FAS (הפדרציה של המדענים האמריקנים) בשנת 2002 התקיים ניסוי בשיגור הטיל מצוללת מדגם "דולפין" באוקיאנוס ההודי מול חופי סרילנקה. על-פי הדיווח מהניסוי יכול הטיל להגיע לטווח של 1,500 ק"מ ולשאת ראש קרב (רש"ק) גרעיני במשקל 200 ק"ג. "פופאי טורבו" משייט באמצעות מנוע סילוני המופעל בדלק נוזלי. אורכו של הטיל 6.25 מטר, קוטרו כ-32 ס"מ. על-פי מה שדווח על הניסוי בסרילנקה פגע הטיל במטרה במרחק 1500 ק"מ מאתר השיגור.
הולדתו של הדגם הראשוני של הטיל נבעה מצורך מבצעי. בשנת 1969, בעת מלחמת ההתשה, הופלו ביום אחד ארבעה מטוסי חיל האויר הישראלי מירי סוללות נ"מ מצריות. מפקד חיל האויר דאז ביקש מרפאל לפתח טיל אויר-קרקע מונחה טלוויזיה שיוכל לפגוע בסוללות הנ"מ בירי מרחוק. במתכונתו המבצעית הוכנס הטיל "פופאי טורבו" לשירות חיל-האוויר הישראלי כבר ב-1985.
הצלחתו של הטיל עשתה לה שם בעולם וב-1989 רכש חיל-האוויר האמריקני 154 טילים מן הדגם הזה. "כדי שלא יחסר" רכשה ארה"ב בשנת 1996 עוד 54 טילים.
מאז כניסתו לשימוש מבצעי עבר הטיל שיפורים רבים שנועדו להגדיל את אמינותו ולהקטין את עלותו. אחד מהם היה גלאי הדמיה תת-אדום משופר. באמצעות גלאי זה המותקן בראש הטיל, יכול מי שמפעיל את מערכת בקרת השיוט, לפני הפגיעה, לכוון את הטיל למטרה בדיוק רב.
לפי הערכת מומחי מודיעין אמריקנים הטיל "פופאי טורבו" SLCM בנוי ומותאם לשיגור גם מצוללות דולפין מן הדגם החדיש ביותר של
חיל הים הישראלי. ההערכה המודיעינית בארה"ב היא כי לצוללות הדולפין יש 6 מכלי שיגור טורפדו בקוטר של 533 מ"מ ועוד 4 מכלי שיגור טילים בקוטר 650 מ"מ.
הטיל הישראלי השני, האסטרטגי במהותו והחשוב יותר, הוא "יריחו 3". המידע על אודות "יריחו 3" שאותו מספקים מקורות זרים אומר כך: המדובר בטיל תלת-שלבי ענק המונע בדלק מוצק, מתוצרת התעשיה האוירית, המסוגל לשאת ראשי חץ קונבנציונליים במשקל של 1,000 עד 1,300 ק"ג. הטיל מסוגל גם לשאת ראש נפץ גרעיני אחד במשקל של 750 ק"ג או 3-2 ראשי חץ גרעיניים קטנים יותר - מתפצלים כפי שקובעת ההגדרה המקצועית - הניתנים לשיגור מן החלל אל מספר מטרות נפרדות. אורכו של "יריחו 3" הוא 15.5 מטרים וקוטרו 1.56 מטר ומשקלו בעת השיגור 30 טונות. הטווח של הטיל נע בין 4,800 ק"מ עד ל-11,500 ק"מ, תלוי במשקל המטען שבראשו. את הטיל ניתן לשגר ממתקנים יציבים במחפורות וגם ממערכות מתנייעות. על-פי ההערכות מומחים בעולם, הטיל הפך למבצעי והוכנס לשימוש במהלך 2008 אחרי שנוסה בהצלחה, בפעם הראשונה, ב-2008.
במשך שנים רבות ניסו לוויני מודיעין שונים לגלות היכן בישראל מוצבים טילי יריחו. את תשובה לתעלומה זו הציג לא מכבר אתר מידע גרעיני חשוב בשם GlobalSecurity שסיפק את הפרטים הבאים:
הטילים, המופעלים במסגרת הידועה בשם "כנף 2", מוצבים במנהרות ופירים תת-קרקעיים שנכרו בבסיס של חיל-האוויר הישראלי הממוקם בסמוך למושבים שדות מיכה וזכריה, מערבית לבית שמש.
טיל מסוג "יריחו 3", מעניק לישראל יכולת של מהלומה אל מטרות בכל מדינות המזרח התיכון, כולל אירן, אפריקה, אירופה, אסיה, כמו גם חלקים נרחבים בדרום אמריקה. שיגור טילים כאלה, כשהם נושאים בראשיהם ראשי חץ גרעיניים, למטרות "אטומיות" באירן, למשל, יכול לחסל את מאמץ ההתגרענות האירני כמעט ב"מכה אחת".
