לא אתכחש: כמי שכותב מדי יום את הגיגי באתר "ניוז 1" - אני מצפה למשוב עליהם. זו, מן הסתם, ערגתו הטבעית של כל הפונה לקהל הקוראים. בד-בבד נועד גם הטוקבק לממש את זכות התגובה לדברים שכתבתי, כשבסיכומו של דבר יש כאן ביטוי נאמן להיזון החוזר. דומה שעד כאן אין עוררין, כל עוד הטוקבק שומר על לשון נקייה.
אין גם לחלוק על זכותו של מגיב להביע את אשר רובץ על ליבו, אבל מן הדין שתיחשף זהותו. הדעת איננה סובלת גולש המסתתר מאחורי חומה אנונימית. האם הוא מוג-לב, או סתם שרלטן שאין הוא מעז לחשוף את עצמו? ברור ממילא שביקורת לשמה תקודם בברכה, כל עוד היא בגדר הטעם הטוב וללשון הרע אין בה כל זכר. בהקשר לכך יש לזכור שמעבר לזכות הבעת הדעה הפרטית - משמש הטוקבק גם כאמצעי רב-השפעה על דעת הקהל. ואותה, כמובן, ראוי לכבד.
הצרה היא שלא מעט טוקבקיסטים מנצלים את זכות-תגובתם לרעה. בתור שכאלה משמשת להם האנונימיות כסות נוחה מאין כמוה לערוותם המילולית, ובד בבד נותנת גם דרור ליצרים האפלים שמקננים בליבם. אלא ש
חופש הביטוי איננו חופש השיסוי ויש למצוא את שביל הזהב ביניהם. אם אכן מבקש הטוקבקיסט להגיב - אז תפאדל, קדימה, אבל שיעשה זאת ללא ניבול-פה, ללא עלבון וללא הסתה.
שני העולמות זה בדיוק המקום להזכיר שבשחר עבודתי כחבר מערכת
ידיעות אחרונות הוטל עלי, בין השאר, לערוך את מדור המכתבים בעיתון. מחשב לא היה אז, עדיין, ואת מקומו של הטוקבק מילא המכתב. מדי יום הגיעו למערכת מאות של תגובות, ולפחות כל חמישית מהן נשאה בקשה, בדחילו ורחימו, להישאר עם הפרסום בעילום-שם מוחלט. כל הבקשות כובדו במלואן, אבל הותנו בתנאי ברור: חשיפת שמו של הכותב, מענו ומספר הטלפון שלו. בסופו של דבר זכה כל מכתב אנונימי כזה לפרסום, אבל רק לאחר שדאגתי לברר מיהו זה שעומד מאחוריו, ועם הפרסום בעיתון צויין, במפורש, כי שמו של בעליו ומענו שמורים במערכת לכל צרה שלא תבוא. בדרך זו יכול היה כותב המכתב, כמו גם העיתון עצמו, ליהנות משני העולמות כאחד
זו אף הדרך שבה אמור אתר האינטרנט לפעול. רק באמצעותה הוא יצליח לקדש את חופש הביטוי וגם לשמור על מגבלות החוק המובנות. בשורה התחתונה צריך להדגיש, כי אם אין לטוקבקיסט כל מורא לתקוף את הכותב באתר - מן הראוי שיהיו לו ביצים גם לחשוף את עצמו.
