ממשל אובמה מציג: צביעות והיסטריה

כמה צביעות טמונה במשפט (יום ג', 3.3.15), מפיו של גורם בכיר בבית הלבן, ולפיו "נתניהו כולו דיבורים ואפס מעשים". ועוד נקודה למחשבה: אם ההסכם עם אירן כל כך טוב, כפי שמנסה ממשל אובמה לשכנע, מדוע ברק אובמה וג'ון קרי מגיבים בכזו היסטריה לנאומו של בנימין נתניהו בקונגרס? נתחיל עם הצביעות. לא משנה מה נתניהו היה עושה - הבכיר הזה היה מותח עליו ביקורת. נניח שנתניהו היה מציע בקונגרס חלופות מעשיות ומפורטות לעסקה עם אירן (ומיד נראה מה הוא כן הציע); היו אומרים שהוא מחבל במו"מ. נניח שישראל הייתה תוקפת את מתקני הגרעין של אירן; הצעקות היו נשמעות בעוצמה של פיצוץ גרעיני. הבכיר הזה (וזו בוודאי "רוח המפקד") מוכן להעניק לנתניהו את הזכות לדבר, בתנאי שהוא יגיד את מה שמוצא חן בעיני הממשל. העניין הוא, שנתניהו כן הציע חלופות - בצורה מדודה ומרומזת. ראשית, הוא קרא לא להסיר את הסנקציות הכלכליות מעל אירן ולהמשיך להשתמש בהן כמנוף ללחוץ עליה בנושא הגרעיני. נעיר כאן, כי היה זה ממשל אובמה עצמו שהגיב בסנקציות כלכליות על הפלישה הרוסית לאוקראינה; אז בעצם נתניהו המליץ שהממשל ינקוט בדיוק באותה דרך - בה הוא כבר נוקט מזה מספר שנים - מול אירן. במילים אחרות: נתניהו אמר לאובמה שיעשה את מה שהוא ממילא כבר עושה ומאמין בו, הן מול אירן והן במקומות אחרים. שנית, נתניהו הציע לא להיבהל מאיומיה של אירן לעזוב את שולחן המו"מ. "תחשפו את הבלוף שלהם", אמר, "הם צריכים את העסקה יותר מכם". זה מחזיר אותנו לנקודה הקודמת: עלי רוחאני נבחר בזכות הבטחתו להקל את המצוקה הקשה שגורמות הסנקציות; משטרים דיקטטוריים נופלים בשל מחסור במזון ולא בשל סתימת פיות; באירן כבר היו מהומות ויש אופוזיציה. המסקנה המתבקשת היא, שהממשל האירני אכן זקוק להסרת הסנקציות הרבה יותר מכפי שהמערב זקוק להסכם בנושא הגרעין. שלישית, נתניהו שם את הדגש על החלק השני של העסקה - הסרת המגבלות מעל תוכנית הגרעין האירנית בעוד עשר שנים. ייתכן שזה היה החלק המרכזי בנאומו, המקום בו הציע לאמריקנים מעין-פשרה: תתגמשו מול האירנים בטווח המיידי ותהיו קשוחים איתם בטווח הארוך. נתניהו הציע למערב להציג לאירן שלושה תנאים להסרת המגבלות: הפסקת התוקפנות, הפסקת התמיכה בטרור, הפסקת הקריאה להשמדת ישראל. אלו הן דרישות של win-win: אם אירן תיישם אותן - זו תהיה אירן אחרת לגמרי; ואם לא - העולם לא ייתן לה להתקדם בתוכנית הגרעין. גם בהקשר הזה, נתניהו הציג תוכנית פעולה מעשית גם אם לא מפורטת. התגובה חסרת הפרופורציות של ממשל אובמה לנאומו של נתניהו בפרט ולהתנגדות הישראלית להסכם עם אירן בכלל, מלמדת בדיוק את ההפך ממה שהממשל רוצה לומר. הרי אם ההסכם מוצלח, כולם יראו שנתניהו סתם היסטרי ו/או פוליטי. הרי אם נתניהו מעורר מהומה על לא מאומה, המומחים והפוליטיקאים יגידו את זה. אין זאת, אלא שג'ון קרי יודע מצוין מה יש בהסכם ויודע עוד יותר מצוין שזה אכן הסכם רע, המצטרף לשרשרת הכשלונות של ממשל אובמה במדיניותו במזרח התיכון. מי שמצליח, לא נזקק לירידה לעלבונות אישיים. מי שיודע שהאמת לצידו, לא מזכיר בכוונה להעליב שראש ממשלת ישראל תמך בפומבי במהלך אסטרטגי של ממשלת ארה"ב (הפלישה לעירק), כפי שאמור לעשות בן-ברית. מי שמשוכנע שהצדק איתו, לא מונע ממתנגדיו להשמיע את דעתם. מאחר שאובמה, קרי ואנשיהם עושים בדיוק את כל מה שלא היו אמורים לעשות - אין מנוס מהמסקנה שנתניהו צודק: הם מובילים את העולם לכניעה לאירן.