ישנו פתגם שהעלו אותו ארצה היהודים יוצאי מדינות ערב, ואין ספק שהמחנה הימני בישראל מאמץ אותו קרוב לליבו, וחי על פיו: "אל תאמין לערבי אפילו יהיה 40 שנה בקבר".
לא באתי להתעמת עם האימרה הזו שטבולה בהמון דם אשר חוו היהודים שברחו ממדינות ערב בהשאירם כל רכושם לבוזזים המקומיים, ואפילו לא מתכוון לדבר על אופציות אפשריות שיביאו בתנאים כאלה ואחרים למציאת פתרון לנטרל את הרעל ההרסני הזה שחוצץ בינינו לבינם, ובין סיום הסכסוך והמשכו הנורא.
בואו נוציא שאלה הרבה יותר אקטואלית להמשך קיומנו כאן (בתנאי סכסוך מתמשך או אפילו סיומו הבלתי ניתן כרגע לחיזוי): "ליהודי אתה כן מאמין?"
קבלו כדוגמית את התמונה הזו של לפיד וביבי מחובקים ומחייכים יחדיו במליאת הכנסת.
האם ישנה כאן רעות?
חברות פוליטית?
אמון הדדי?
הניתוח שלי מאוד פשוט, כי "לא כל הנוצץ זהב הוא" מתאים מעולה לפוליטיקה והפוליטיקאים הישראלים.
הם בכלל לא ביחד, למרות החיבוק ה"חברי" הזה. האחד (ביבי) נקלע לתסבוכת הפוליטית שחייבה אותו לצרף את האויב הפוליטי הגדול ביותר שלו בקדנציה הקודמת (את זה שטען לכתר כבר בדקות הראשונות לכניסתו לפוליטיקה), ומנגד לפיד הגיע עם המון אדרנלין תקשורתי מחוזק בכוחות חיצוניים ענקיים – והכל ביחד העלה אותו לגבהים (תרתי משמע) שרק סמים קשים יכולים היו להתחרות בתוצאות הללו.
אבל עובדה: הם מחובקים לעיניי כל המצלמות...
רגע. "לעיניי כל המצלמות"?
זהו בדיוק מה שהפוליטיקאים עושים (או במילים אחרות – חודלים): הם נותנים שואו.
אפילו נתניהו מקושר למצלמות ולתקשורת לא פחות מאיש התקשורת המשומן לפיד. שניהם חיו וחיים עשרות שנים בתוך פלאשים של מצלמות ואור אדום מעל מצלמת הטלוויזיה כאילו אומרת: "אני מצלמת אותך", כך שהסצינריו הזה עובד חזק – ובהתאם על הצופים.
תקראו לזה הצגה? נכון.
תקראו לזה "עבודה בעיניים"? נכון.
תקראו לזה – פוליטיקה? נכון.
בדיוק. זוהי הפוליטיקה הישראלית בכל מערומיה, ורק כאן בישראל לעולם לא יקשיבו לילד הקטן הצועק: "אבל אין למלך בגדים. הוא בכלל עירום".
עובדה. שני "הנאהבים" הללו חיו בחטא שנה ושמונה חודשים, ורגע אחרי... הם השונאים המלכלכים הגדולים ביותר בביצה הפוליטית הישראלית.
