דרישת התורה לשני עדים בכל עניין משפטי, היא עדות לזהירות שמייחסת התורה לדיני ממונות כמו לדיני נפשות. אולם בהווי של יום-יום אין דרישה זו יכולה להתקיים אלא בעניינים יזומים שבהם ניתן לזמן מראש שני עדים כשרים, כגון בענייני נישואין וגירושין וצוואות, ושטרי מקח וממכר והלוואות.
בשאר עניינים יצרו חכמינו שורה של כלים המסייעים לשופט לעשות משפט, גם כאשר אין לפניו שני עדים למאורע. עוד בתלמוד מצינו הסתמכות - כמו במשפט שלמה - על הפסיכולוגיה של האדם (ר' בנאה, בבא בתרא נ"ח, ע"א: הבן האחד שסירב לחבוט בקבר אביו הוכר כבנו של המת לצורך ירושתו).
כידוע, בעניין עדות לאישה שמת בעלה, ויתרו חכמינו על עדות כשרה של שני עדים, והסתפקו אפילו בעדות נכרי מסיח לפי תומו (אבן-העזר י"ז, ג'), לפי שהאישה, לפני שתינשא לאחר, תדייק ותבדוק היטב "ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה [אם יתברר שהשמועה על מות הבעל לא הייתה נכונה, שאז התוצאות חמורות מאוד], הקלת עליה בתחילתה".
מקבלים עדות של אישה בענייני יום-יום, במקום שבדרך כלל מצויות רק נשים, נהגו לקבל עדותן, למרות שאישה פסולה לעדות מן התורה. וכך כותב הרמ"א (חושן-משפט ל"ה, י"ד): "יש אומרים דתקנת קדמונים הוא דבמקום שאין אנשים רגילים להיות, כגון בב"ה [בבית הכנסת או בבית המרחץ] של נשים, או בשאר דבר אקראי שאישה רגילה ולא אנשים... נשים נאמנות... ולכן יש מי שכתב דאפילו אישה יחידה, או קרוב או קטן, נאמנים בעניין הכאה ובזיון תלמיד חכם או שאר קטטות ומסירות לפי שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה ואין פנאי להזמין".
בני עיר, הפסולים להעיד בעניינים הנוגעים לצורכי העיר (כגון בית כנסת, בית מרחץ, צורכי צדקה וכדומה) שכן הם נוגעים בדבר כשותפים וכנהנים, מכל מקום "עכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם ועל ההקדשות ועל כל ענייניהם, וכשרים אפילו לקרוביהם, כיוון שקבלום עליהם" (חושן-משפט ל"ח, כ"ב). "ודנין בחזקת היישוב [רשות להתיישב בעיר ולמי החזקה בנכס או העסק] וכדומה לזה מצורכי העיר, אפילו על-פי עד מפי עד מפי הקבלה, שהרי בלאו הכי כולם נוגעים בדבר" (רמ"א, שם).
חכמינו יצרו גם חזקות ואומדנות ו"אנן סהדי" המבוססות על ניסיון החיים והשכל הישר שלפיהן ניתן גם להוציא ממון, לבטל עסקות ולהניח קיומם של מצבים שלא הוכחו על-פי שני עדים בבית הדין. השאלה היא, האם רשאי הדיין לדון על-פי שכנועו הפנימי, שלא על-פי שניים עדים. הרמב"ם כותב:
"יש לדיין לדון בדיני ממונות על-פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בליבו שהוא כן, אף על-פי שאין שם ראיה ברורה... שאין הדבר מסור אלא לליבו של דיין לפי מה שייראה לו שהוא דין האמת. אם כן למה הצריכה התורה שני עדים - שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים, ידון על-פי עדותם, אף על-פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר.
"כל אלו הדברים הן עיקר הדין. אבל משרבו בתי דינין שאינם הגונים, ואפילו יהיו הגונים במעשיהם ואינם חכמים כראוי ובעלי בינה... לא ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא בידיעתו, כדי שלא יאמר כל הדיוט: ליבי מאמין לדברי זה ודעתי סומכת על זה... ואף על-פי כן אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר, ממתין בדין ואינו דוחה עדותו, ונושא ונותן עם בעלי דינין עד שיודו לדברי העד או יעשו פשרה או יסתלק מן הדין" (סנהדרין פכ"ד, ה"א-ה"ב).
גם בלי ראיות חידוש גדול חידש לנו הרמב"ם, שדרישת התורה לשני עדים כשרים בדיני ממונות היא פורמלית, במובן זה שאין לדיין ברירה אלא להכריע על-פי עדותם, גם אם אינו יודע באמיתותם. ואילו בהעדר שני עדים יכול הדיין, מעיקר הדין, להכריע לפי שכנועו; רק משום חשש בתי דין הדיוטות, לא יכריע הדיין על-פי שכנועו, אלא ינסה לשכנע את בעלי הדין ולפשר ביניהם ואם לא עלה הדבר בידו, עליו להסתלק מן הדין.
ואולם גדולי הפוסקים שלאחר הרמב"ם כתבו שיש לדיין מומחה לדון על-פי אומדנות מוכחות. ראה, למשל, תשובת הרשב"א (רבינו שלמה בן אדרת, המאה ה-14): "אלא כל בית דין לפי מה שהוא עניין במקומו ושעתו בחקירת העניין אם היו שם עדים, איש או אפילו אישה, ובאיזה עניין היה, ולפי דעת הבי"ד וחכמתו וחריפותו יכיר העניין מתוך הדברים" (תשובות הרשב"א, חלק ג', סימן ע"ד).
וכן כתב הרא"ש (רבינו אשר בן יחיאל, המאה ה-14): "ואומדנא דמוכח הוא, ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה... ולכך נתנו כי לדיין לשפוט ולעשות מה שירצה אף בלא טעם וראיה כדי לתת שלום בעולם". (שו"ת הרא"ש, כלל ק"ז, סימן ו'). מפורש עוד יותר כותב התשב"ץ (רבינו שמעון בן צמח דוראן, המאה ה-15), שכאשר השופט סמוך ובטוח בדבר - אין הוא צריך לשני עדים כשרים.
לכאורה בניגוד לבית הלל התשב"ץ דן בשאלה אם ניתן לחלק עזבונו של אדם שמותו נקבע לצורך התרת עגונות על-פי עד אחד בלבד. כידוע, כדי להתיר אישה מעיגונה רשאי בין דין לקבוע (בתנאי שלום בעולם ובין בני הזוג) את מות בעלה על-פי עדותה היא עצמה. האם קביעת מוות כזו מספיקה גם כדי לחלק את עיזבון הבעל ליורשים ולשלם לאישה את כתובתה? לכאורה, הדברים קל וחומר: אם התרנו אשת איש החמורה, לא נתיר ממון הקל? זוהי אכן דעת בית שמאי במשנה (יבמות ט"ו, ג'). אבל דעת בית הלל היא שהאישה אומנם גובה את כתובתה מן העיזבון, מכוח הלשון בשטר הכתובה ("שאם תינשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי"), אבל אין יורשי הבעל נכנסים לנחלה על פיה, שכן חלוקת הירושה היא דבר שבממון שצריך שני עדים כשרים.
והנה, לכאורה בניגוד לדעת בית הלל במשנה, פוסק התשב"ץ, שאם הדיין משוכנע ובטוח על-פי עד אחד שפלוני מת לעניין התרת אשתו להינשא, יכול הוא לסמוך על ידיעתו גם לעניין חלוקת ירושת אותו פלוני. וזה לשונו:
"מעתה לפי דרך זו, כי היכי דבהיתר אישה סמכינן אאיהי דייקא ומנסבא ושרינן לה בלא עדים ואע"ג דקיימא לן דאין דבר שבערוה פחות משניים... הכי נמי בדבר שבממון היכא דאיכא למימר בי דינא דייקי וסמכינן אהאי סהדותא דקושטא הוא, מורידין האחים לנחלה על-פי דקדוקן ומה שדעתן סומכת ויודעין שהוא אמת. שלא אמרו שיהא צריך שני עדים אלא לידיעת האמת. אבל אי-בלאו הכי איכא למימר בהאי סהדותא אף על-פי שאינו עדות גמורה, קושטא היא, דנין על פיה... וכל שנתברר לבית דין ודעתן סומכת עליו שזהו אמת דנין עליו אף על-פי שאין שם עדים" (שו"ת תשב"ץ, חלק א', סימן ע"ו).
התשב"ץ מחלק בין התרת אשת איש להינשא על פיה היא, ובין התרתה על-פי ראיות חיצוניות בלא שני עדים. כאשר אנו מתירים
אישה על פיה בלבד, הרי אנו כאומרים לה: "אם את בטוחה שמת בעלך, את יכולה להינשא על אחריותך, ואנו סומכים עליך שתדייקי ותבדקי היטב, שכן התוצאות של טעות יהיו חמורות ביותר". במקרה כזה, אין בית הדין מוריד את היורשים לנחלת העיזבון, שכן אין בית הדין משוכנע שהבעל מת וכל האחריות היא על האישה. ואילו כאשר באה עדות של עד אחד על מיתת הבעל, ובית הדין משוכנע שעדותו אמת, רשאי בית הדין לקבוע את מיתת הבעל ולחלק את ירושתו.
יצוין, שהתשב"ץ עצמו ער לחידוש שבשיטתו והוא כותב בסוף סימן ע"ד, שדרכו זו "היא ארוכה כי לא ימצאנה מי שלא הורגל בסברות ולא מי שאינו בקי בחדרי התלמוד ולא יודע דרכיו... והיא קרובה אל האמת ולב כל חכם לב יקחנה וחכם בעל סברות נכוחות ישבחנה".
עם זאת יש לומר, שלא הכל מסכימים עם התשב"ץ. הריב"ש (ר' יצחק ברששת, המאה ה-13) שהיה בן דורו וזקן ממנו (התשב"ץ שימש כדיין בבית דינו של הריב"ש), חולק וסבור שאין מורידים את היורשים לנחלה על-פי עד אחד (סימן קנ"ה).
בסיכום: מעיקר הדין גם לפי הרמב"ם, ובוודאי על-פי הרשב"א והרא"ש ואין צריך לומר התשב"ץ, בית דין מומחה דן בדיני ממונות על-פי הראיות שלפניו, גם בהעדר שני עדים כשרים, ובלבד שהוא משוכנע באמיתות הדברים.
