מעטה כבד של צביעות עוטף את מערכת הבחירות הנוכחית. זה לא שהקמפיינים הקודמים אופיינו בטוהר וביושר, אבל מה שקורה בחודשים האחרונים רושם שיאים חדשים של נבזיות, בעיקר בכל הקשור לפעילותה של התקשורת.
פעם, בערך בעידן הקרח, לימדו אותנו, כי אחד הבסיסים החשובים בכתיבה עיתונאית הוגנת היא ההפרדה בין דעה לידיעה. לכאורה, הבדל סמנטי זעיר. למעשה, הפרדה אתית מתחייבת בין דיווח עיתונאי נטול פניות לבין שרבוב דעתו האישית של הכותב.
בישראל, אין כל חדש בכך שהתקשורת שלנו ברובה המכריע עשויה מעור פוליטי אחד. הבעיה היא שהתופעה התמסדה. במקום שהעיתונות (הכתובה והאלקטרונית) תתפקד כגוף מדווח - היא פועלת כארגון מיסיונרי, באדיקות כמעט דתית, משום שהיא משרתת אג'נדות פוליטיות.
גילוי נאות בארה"ב, מקובל מזה שנים בעולם העיתונות המושג "Endorsement" (תמיכה). בהתקרב קמפיין בחירות נשיאותי, ישנם עיתונים רבים החשים חובה מצפונית להודיע לציבור קוראיהם למי נתונה תמיכתם: למועמד הדמוקרטי או לרפובליקני. בכך הם בעצם נוהגים בדרך הגילוי הנאות ביחס להעדפה הפוליטית שלהם.
בישראל הנוהל הזה אינו קיים. במקומו קיים המושג הכל-כך-ישראלי "כאילו". מאז התחסלה בהדרגה העיתונות המפלגתית (על המשמר, דבר, למרחב, חרות, הבוקר, הצופה), נותרה בשוק רק מה שקרוי התקשורת המסחרית. זו שכאילו, אבל רק כאילו, חפה מאג'נדה פוליטית, וכל מעייניה במיקסום רווחיה. איך אמרו פעם הגששים החיוורים: "הצחקתהוני"...
מהר מאוד התברר כי מאחר שהרוב המכריע של העיתונאים החזיק בהשקפות שמאליות (כולל כאלה שפשוט נוח היה להם להצטרף לעדר המנצח. זו עדות אישית של מי שעבד במחיצתם עשרות שנים) - התפשט בציבור שחש בכך, הדיבור על "המאפיה השמאלנית". דווקא חברי "המאפיה" עצמם נהגו לעשות שימוש אירוני בביטוי, במטרה להגחיכו.
איזון תקשורתי אלא שבשנים האחרונות חלו שתי התפתחויות חשובות בתחום האיזון התקשורתי. ראשית, חדירת הרשתות החברתיות השונות ובמקביל חדירת הטוקבקיסטים לשיח הציבורי והפוליטי. שנית, הופעת העיתון
ישראל היום.
פתאום, חש השמאל התקשורתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו. לא רק שלקחו לשמאל את המדינה, עכשיו השתכנע שהוא מאבד גם את המונופול על עיצוב דעת הקהל ואת הפיקוח על זרימת המידע. לא במקרה, עיקר הביקורת על "שפת הרחוב" של הטוקבקיסטים, הגיעה דווקא משמאל, מצד אבירי הפלורליזם המחשבתי.
אין ספק שלא כל המגיבנים הם תלמידיהם המובהקים של אליעזר בן-יהודה או של חנה בבלי. אבל האפשרות שניתנה לצרכני תקשורת רבים להביע את דעתם בלא בקרה או צנזורה כלשהי - הייתה התפתחות דמוקרטית. היא גם לא נעלמה בהמשך מעיני מטות המפלגות השונות, שהחלו מפעילות "מגיבנים בשכר".
אימפריה מוכה הופעת היומון ישראל היום חוללה רעידת אדמה בשוק התקשורת. העיתון השייך למיליארדר היהודי-אמריקני השמרן,
שלדון אדלסון, נגס קשות בתפוצתו של
ידיעות אחרונות. היה ברור שהאימפריה המוכה של נוני מוזס תגיב בדרכה הכוחנית-ברוטאלית המסורתית. כך פעלה תמיד לגבי מי שהעז לקרוא תיגר על שלטונה הבלעדי.
לא רק בשל הפגיעה בהכנסותיה אלא גם משום שמול ישראל היום התומך לאורך כל הקו בבנימין נתניהו, "ידיעות" ניסה לשווא להמשיך בתפקידו המתגמל של ממליך מנהיגי ישראל; מדיניות שלא הצטיינה בשיפוט מוסרי מיוחד, אם נזכרים בשורת המועמדים בהם תמך העיתון (ועליהם נאלץ להגן):
חיים רמון, אריק שרון,
אהוד אולמרט,
ציפי לבני,
גבי אשכנזי, ועתה - בוז'י הרצוג.
העימות בין ישראל היום ל"ידיעות" ובני בריתו הרבים עומד במוקד הקמפיין "רק לא ביבי" (מהדורה חדשה של הקמפיין "רק לא ליכוד" משנות ה-80, ואם תרצו גלגול מאוחר של "ללא חרות ומק"י", שטבע בן-גוריון). הנקודה המאלפת כאן היא העובדה, שלצד עשרות ארגוני קש פוליטיים המזוהים עם השמאל, שהופיעו משום מקום וייעלמו כהרף עין אחרי הבחירות, את הקמפיין "רק לא ביבי" לא מנהל "
המחנה הציוני" - כפי שניתן היה לצפות - אלא ידיעות אחרונות, בעזרת אתר החדשות הדיגיטלי שלו "ynet", ובסיועם של חדרי החדשות בערוצי הטלוויזיה 2 ובעיקר - 10.
חגיגת צביעות כמקובל בממלכת מוזס - משורה משחרר רק המוות. אין פטורים רפואיים או מצפוניים. למערכה מגויסים הכל, החל בצייר הקריקטורות וכלה במבקר הטלוויזיה. הטוטאליות של הביקורת השלילית עד ארסית על נתניהו, מזכירה לפרקים התגייסות של כלי תקשורת במשטרים טוטליטריים, ולכן היא גם מועדת לפעמים למשגים מביכים.
נזכיר אחד כזה, לדוגמה. לפני זמן קצר הופיע ח"כ עמר בר-לב (העבודה), בסוף השבוע בערב ראיונות, והכריז שם כי "
בניגוד לנתניהו הרצוג לא יהסס לתקוף באירן!".
ההכרזה הזו של מי שהיה מפקד סיירת מטכ"ל, באה בעיצומו של המאמץ המשותף שעשו "המחנה הציוני" ו"ידיעות", לשוות לבוז'י תדמית יותר מאצ'ואיסטית. מה שבין היתר גם הוליד את הסרטון המשעשע שבו הודבק לבוז'י דיבוב של קול יותר עמוק וסמכותי (כאילו היה תלמידו של פיודור שליאפין).
שלא במפתיע, מיהר אתר "ynet" לפרסם את הכרזתו של בר-לב בהבלטה רבה, בחדשות השבת שלו. עוד תקיעה לביבי, ועוד מצד סמכות ביטחונית כמו אל"ם (מיל') עמר בר-לב.
זו הייתה חגיגה אופיינית של צביעות. מישהו במערכת "ynet" שכח כיצד להקת ברנע את שיפר (עם שחקני החיזוק דיסקין ודגן), נהגה לתקוף את נתניהו (יחד עם
אהוד ברק, אז שר הביטחון), על "המדיניות המשיחית שלהם לתקוף את אירן, תקיפה שתסכן את ישראל". זה לא פורסם בביטאון פועלי המכרות של קמצ'טקה, אלא ב"ידיעות". פתאום נעלמו כבמטה קסם הנטיות המשיחיות והסכנות למדינת ישראל. עכשיו, כאשר הרצוג יהיה בשלטון - זה יהיה כשר לחלוטין. עידן המשיחיות קיבל לגיטימציה.
אבל מסתבר שמישהו שם ב"ynet" או ב"ידיעות", התעשת ותפס מהר מאוד את המוקש הטמון בהכרזה הזו. ואכן היא נעלמה במהרה מן המסכים, וגם למחרת היום, לא נראה זכר לה מעל עמודי ידיעות אחרונות.
אנקדוטה קולנועית המהפך החד הזה במדיניות כלי התקשורת המוזסים, הזכיר לי אנקדוטה מעולם הקולנוע, שכה אהוב עלי. בשנת 1940 הפיקה הוליווד את סרט המופת "ענבי זעם" ("Grapes of wrath"), בבימויו של ג'ון פורד הגדול (מועמדות לאוסקר להנרי פורד), על-פי הרומן הנודע של ג'ון סטיינבק (פרס פוליצר).
הסרט מספר את קורותיה של משפחת חוואים מאוקלהומה, שבעקבות המשבר הכלכלי הגדול של 1929 מאבדת את חוותה, ואחר כך גם נפגעת מסופות חול אימתניות שפקדו את האזור, ועל כן מהגרת לקליפורניה כדי לשרוד. כאשר הגיע הסרט לברית המועצות (רק ב-1948), הוא התקבל בזרועות פתוחות על-ידי הצנזורה במוסקבה. אחרי הכל, סרט המתעד את כשלונו של הקפיטליזם הנורא, תמיד יתקבל שם בברכה. "ענבי זעם" הותר להקרנה.
אבל בתוך זמן קצר שונתה ההחלטה. חברי הצנזורה המאוכזבים גילו כי חרף אובדן חוותם, נותרה עדיין לחוואים האמריקניים המרוששים מכונית! משהו שפועלי ברית המועצות לא יכלו אז אפילו לחלום עליו. הסרט החתרני הזה נאסר מיד להקרנה.
