צרות גדולות מתרגשות בימים אלה על עשרות היהודים האחרונים שעדיין נותרו בתימן המשוסעת, שהאחיזה האירנית בה רק מתהדקת. למרות הידרדרותה של מדינה זו למלחמת-אזרחים עקובה מדם - מסרבים אותם יהודים לעזוב אותה, לא לישראל ולא לכל מדינה אחרת. סירובם העיקש מדיר שינה מאנשי משרד החוץ, שמתארים את מצבם כ"סכנת-חיים חמורה". כך או אחרת, נפילתה של תימן לידי המורדים החותים בחודשים האחרונים מעוררת חשש כבד בישראל לגורלם.
אין זאת כי אם ההתנכלות ליהודי תימן מצד קיצונים מוסלמים היא חזרה כמעט מדויקת על מר-גורלם לפני 43 שנים. ב-22 בינואר 1972 פירסמתי ככתב
ידיעות אחרונות ידיעה בעמודי החדשות של אותו עיתון, תחת הכותרת "יהודים רבים בתימן נאלצו להמיר דתם והתאסלמו". בידיעה נכתב כי הקהילה היהודית של מדינה מוסלמית זו, שמנתה אז 5,000 נפש, נמצאה בסכת-כליה. מצבם הכלכלי של היהודים שחיו אז בתימן היה בשפל המדרגה. רבים מהם היו מחוסרי עבודה ומוגבלים בתנועה.
"משתפי-פעולה" מדובר היה באותם יהודים שעסקו לפני כן במסחר. טוב יותר היה, לעומתם, מצבם של בעלי המלאכה - חייטים, צורפים ונגרים - ולגביהם לא חלו הגבלות-תנועה. לבני הקהילה היהודית בתימן היה באותם ימים מעמד של "בני חסות". מעמד זה הוקנה להם על-ידי חוק מיוחד הקרוי "אל דמה". תמורת ה"חסות" מצד השבטים, שאצלם חיו היהודים, הם שילמו מס שולי, ששיעורו היה חמישה ריאל לנפש.
יהודים לא מעטים נאלצו בתוך כך להמיר את דתם ולהפוך למוסלמים, ביניהם כאלה שביקשו להינשא ושלא מצאו בן-זוג יהודי. לעומת זאת הקפידו היהודים לקבור את הנפטרים מבני הקהילה בבתי-עלמין יהודיים.
עד כאן לשון הידיעה שלי על אותו יום מר ונמהר. עכשיו, 43 שנים מאוחר יותר, חוזרת ההיסטוריה על עצמה. בימים אלה שוב מאלצים קיצונים מוסלמים בתימן את שרידי היהודים במדינה זו לעזוב את בתיהם, בטענה שהם משתפים פעולה עם ה"ציונים" בישראל. על-פי מקורות מהימנים, שוהים כרגע היהודים, מחוסרי הכל, בבתי-מלון, כשהם מותירים אחריהם בבתיהם הנטושים את כל רכושם.