ניסוי הכלא של סטנפורד: בשנת 1971 באוניברסיטת סטנפורד ביצע הפסיכולוג פיליפ זימברדו ניסוי הידוע בכינויו "ניסוי הכלא של סטנפורד" שמטרתו הייתה לבחון את התנהגות בעלי סמכות כלפי פקודיהם.
לשם כך, קבוצת מתנדבים נורמטיביים שעברו במבדקים פסיכולוגים ואבחונים, חולקו באופן אקראי לחלוטין לקבוצות של אסירים וסוהרים. לסוהרים הוענקו מדים ודרגות משרוקיות ואזיקים (כל סממני הכוח) והם היו חופשיים לקבוע את כללי ההתנהגות ולשמור על הסדר בכלא.
האסירים לעומת קיבלו מדי אסיר ומספרים (נשללה זהותם) אשר ידעו שהם עתידים לאבד את פרטיותם ולסבול במידה מסוימת של הטרדה.
מיד עם תחילת הניסוי היחס של הסוהרים החל קשוח ונוקשה מאוד ולאחר מספר ימים הייתה זו כבר התעללות של ממש.
הסוהרים החלו במסדרי ספירה, הטילו עונשים שהנפוצים בניהם היה קפיצה במקום, שכיבות שמיכה וכפפות בטן. סוהר אחד גם דרך על גב האסירים בזמן שביצעו שכיבות שמיכה או דרש מאסיר אחר לשבת על גב האסיר באותו זמן.
חלק מהסוהרים הפכו בהדרגה להיות יותר ויותר סדיסטיים במיוחד בלילה כאשר חשבו שהמצלמות אינן פועלות ונראה שנהנו מהעוצמה והכוח בתפקידם. הניסוי יצא מכלל שליטה מהר מאוד ומרד פרץ ביום השני, האסירים התבצרו בתאים וחסמו את הכניסה באמצעות מיטות והחלו לקלל את הסוהרים.
הסוהרים שרצו לדכא את המרד החליטו להפעיל עוד יותר כוח והעבירו את יוזמי המרד לצינוק. המרד הוביל לחיזוק הסולידריות בין הסוהרים והם החלו לראות את האסירים כעושי צרות ולכן החלו לאיים על האסירים ולהתנהג ביותר אלימות.
שלושה ימים לאחר התחלת הניסוי, החל אחד האסירים לסבול מהפרעה נפשית חמורה, שכללה מחשבה לא מסודרת, בכי וזעם. החוקרים, שנכנסו גם הם לתפקידם בניסוי כמנהלי הכלא, חשבו שהאסיר מנסה לשטות בהם על-מנת שישחררו אותו.
ביום הרביעי לניסוי נערך ביקור קצר של הורים וחברים. חלק מההורים היו המומים מהמצב של בניהם ופנו לחוקרים בנושא; הללו הפנו את האשמה מהניסוי אל ה"אסירים" עצמם.
החוקרים החליטו להפסיק את הניסוי לאחר שישה ימים בלבד, לאחר שחברתו של זימברדו, שהגיעה לצפות בניסוי, הייתה עדה להתאכזרות הסוהרים אל האסירים וערערה על הלגיטימיות המוסרית של הניסוי.
לימים במלחמת עירק השנייה הפכך הניסוי למציאות כאשר החלו לצאת תמונות מכלא אבו גרייב בעירק שבו חיילי הצבא האמריקני הציגו התנהגות דומה לזו שאובחנה בניסוי הכלא של סטנפורד.
הליך דומה במערכת המשפטית כמו בניסוי הכלא של סטנפורד כך בישראל מופעלת מערכת משפטית המעבירה את אזרחי המדינה הליך דומה ואכזרי לא פחות! בבית המשפט לענייני משפחה ממונים שופטים (לרוב חסרי ניסיון שיפוטי) שהם אנשים נורמטיביים בדוק כמו בניסוי לעיל. גם להם ניתנה סמכות, מערכת כללים פרוצה, גלימה וכוח - הרבה כוח.
בעלי דין הבאים בשערי בית המשפט מקבלים בהכנעה ממוסדת את תפקידם כנתונים למרות בית המשפט שאמון על שמירת ערכי היסוד שלהם- זכותם לחרות, כבוד, ולהורות על ילדיהם. לאט-לאט מגלים בעלי הדין כי הם נתונים למרותם של "סוהרים" - שופטים ועורכי דין שעושים בהם ככל העולה על רוחם - בית סוהר ממש.
לשופטי משפחה ניתן חופש מוחלט לקבוע סדרי דין, הצגת ראיות או אי-הצגתם, לקבוע את משך הליכים - ללא הגבלה, ואף היכולת לקבוע עובדות ללא הליך הוכחות או קיומן של דיני ראיות.
התעללות בהורים בעיקר גברים החלה לצבור תאוצה עם השתלטות גורמים פמיניסטים רדיקלים על האג'נדה, שתרמה את המסגרת האידיאולוגית להצדקת הליך ההתעללות בבעלי דין גברים בעיקר עד כדי אומנות ממש ובסיוע משרד הרווחה שנותן אסמכתה " מקצועית".
לאותן פקידות סעד הממונה ע"י בית המשפט, אין הכשרה פסיכולוגית או פסיכיאטרית אולם הן מקבלות החלטות וקובעות לבית המשפט דרכי טיפול שאפילו פסיכולוג לא היה מעז לעלות על דעתו שההשלכות שלהם מרחיקות לכת שאפילו הן בעצמן לא יודעות אותן.
ההתעללות האופיינית של השופט באה לידי ביטוי בעיקר בתחום יחסי הורים וילדים (הבטן הרכה של כל הורה) שם בקלות יחסית ובהחלטה של רגע, יכול שופט למנוע מהורה להיפגש עם ילדיו ללא כל סיבה מניחה את הדעת מלבד טענות בעלמה של הצד השני או התנהגות של הורה שלשופט נראית לא לעניין או סתם מגזענות וסקסיזם מובהק.
כך לדוגמה, אב שבא לבית המשפט בבקשה לצו הגנה מחשש לחייה של בתו, כי האם איימה לזרוק את הבת הקטנה מהחלון, ואף איימה גם לרסס את הקטינה בקוטל חרקים והעמידה את התרסיס מול פניה - למרות שלא הוכחשו העובדות והאם הודתה כי איימה לרצוח את הילדה - היא קיבלה את הילדה עם סיוע נפשי והאב הורחק לפגוש את בתו במרכז קשר.
מקרה נוסף שבו אב שביקש צו הגנה לבנו שהתלונן בפניו על אלימות של האם ובן זוגה נגדו. האב הורחק בעצמו מבנו רק בשל כך שלא מצא חן בעיני השופטת את האשמות לכאורה של האב. למרות שהקטין נחקר וחזר על האשמות כנגד בן הזוג של האם זה לא הביא לשינוי ההחלטה.
שופט בהחלטה של רגע יכול לדרוש מאדם להיחשף לבדיקות פסיכולוגיות פסיכיאטריות פולשניות כתנאי להיפגש עם ילדיו גם ללא קביעת שום ממצא עובדתי או ראשית ראייה שיש צורך בבדיקות כאלה.
במקרים קיצוניים ומאוד נפוצים ניתוק מוחלט מהילדים היא דרך לגיטימית ל"חנך" את האב על התקוממות על אפליה או על טרוניה שנגרם לו עוול. כמו בניסוי הכלא מי שמתקומם על חוסר הצדק שנעשה נגדו נתפס המתלונן ב"בעייתי" שצריך לחנך ולטפל בו. ואם הוא מתלונן אז בוודאי הוא לא הורה ראוי לילדיו.
כך מקרה של אדם בן 51 שגידל את בנותיו עד גיל 10 וסעד את גרושתו שחלתה בסרטן שנטל גידול בנותיו באותה תקופה נפל עליו בלבד - לאחר שהבריאה, הכירה בחור חדש שנוכחות האב בחיי הבנות לא מצאו חן בעניו.
בית המשפט נענה לדרישת האם והרחיק את האב וקבע תחילה מפגשים של האב במרכז קשר. ("מכלאות ילדים והורים") בעקבות כך חלה התדרדרות במצב הנפשי של הבנות. אחת ניסתה להתאבד והשנייה פיתחה הפרעת אכילה. במקום להבין שיש להשיב לבנות את הקשר עם האב שגרם להתדרדרות הוחלט על ניתוקו המוחלט כדי "לשקם את מצבם הנפשי" במילים אחרות שיתגברו בכוח על העדר אב בחייהם. האב עד היום לא רואה את בנותיו רק בשל פעילותו הציבורית כנגד פקידות הסעד שניתקו אותו מבנותיו מלכתחילה.
התופעות הטבעיות של לחץ וחרדה שהורה חווה בהליכים משפטיים דומה ללחצים של האסירים בניסוי ואלו – לרוב מתורגמים לא נכון ע"י בעל הכוח כתרגיל להתחמק מאחריות והלחץ מצד השופטים רק גובר כדי להוכיח את כוחם ולדכא ביטוי של התנגדות.
העונש הכי סדיסטי שיכול שופט להשית על בעל דין הוא לחבל בקשריו עם ילדיו. שליחה למרכזי קשר או ניתוק מוחלט ויצירת תנאים לניכור הורי עד כדי כך שילדיו יוצאים נגדו - וזה נעשה כדבר שבשגרה.
גם בבית המשפט לענייני משפחה (כמו בבית הסוהר) הדלתיים סגורות מתירות לשופט מרווח פעולה בלתי מוגבל להתעללות בבעל דין. לשופט כמו לסוהר ניתנה יד חופשית לעשות בבעלי הדין ככל העולה על רוחו והוא עושה זאת. היכולת של בית המשפט יכול לאסור על הצדדים להוציא מידע על ההליכים בתוך כותלי בית המשפט מאפשרת קרקע נוחה להתעללות שיפוטית, פגיעה בסדרי דין, שיפוץ פרוטוקולים, העלמת דברים שנאמרים מהפרוטוקול וסילופם ואף קבלת החלטות מגוחכות לחלוטין.
אחת השופטות קבעה כי היא אוסרת על האב להקליט את השיחות שלו עם ילדיו. כך הפכה השופטת למחוקקת דבר שמותר להורה רגיל נאסר עליו- ואיך יוכיח כי האישה מנתקת את שיחותיו באמצע? או איך יוכיח, שהאישה נכנסת באמצע השיחה ומקללת? כך הפך השופט ריבון על ברצונו שולל זכות שאין בכוחו לשלול.
בבית המשפט לענייני משפחה, יש סממנים מובהקים של התנהגות סדיסטית מצד שופטים כנגד בעלי דין. שופט שאחראי על 200 תיקים כבר לא רואה את בעלי הדין כבני אדם אלא כתיק עם מספר- ממש כפי שהסוהרים בניסוי העידו שכך הם ראו את האסירים.
שופטת אחת הטילה שיעור מזונות (זמני) חודשי על אדם שמשתכר 6,500 ש"ח לחודש לטובת אישה שמשתכרת 20,000 ש"ח בחודש סך של 4000 ש"ח הותירה את האב עם אלפים חמש מאות שהוא מגדל את ילדיו מחצית מהחודש ונדרש לנהל הליכים משפטיים. אפילו טובת הילדים לא נלקחה בחשבון - רק רצונה של האישה להתעלל בבעל ובית המשפט נענה- במקרה זה אף הגדילה השופטת לעשות וציוותה כי האב ישלם את המזונות רטרואקטיבית לתקופה שהצדדים חיו יחד ומזונות הילדים שולמו מהחשבון המשותף, ב-5 תשלומים שווים של 11,200 ש"ח כל תשלום- זוכרים הוא משתכר רק 6.5 אלף?
בדוגמה אחרת החליטה שופטת כי האב ימנע מלבקר את ילדיו בגן בבוקר. לאחר שהילדים שהו בביתו הביאם לגן בימים בו הוא אמור להביאם. האישה התלוננה והוגשו כתבי אישום נגד האב על הפרה של הוראה שיפוטית בכך שהוא הביא את ילדיו לגן.
ערכאת הערעור והפיקוח כמו בניסוי הכלא של סטנפורד כך בבית המשפט לענייני משפחה – מה שהציבור יראה כבלתי הוגן השופט לא יראה זאת, כי הוא בתוך ההליך הפסיכולוגי של "התפקיד החברתי"- בדיוק כפי שמנהל הכלא שהיה מנהל הניסוי לא הבחין (כך גם שופטי המחוזי והעליון שאמורים לפקח על המתנהל בערכאות הנמוכות).
בערכאות הערעור ניתן להבחין אדישות מוגזמת למקרים אבסורדים של חוסר צדק והתעלות שיפוטית. שוב משום שמוחם של אלו האמונים על הפיקוח רואה הכל אחרת מנקודת מבט של המנגנון המתעלל, שממנו אותם שופטים צמחו.
בבית המשפט המחוזי השתרש נוהל שלא מתערבים בהחלטות זמניות. כך יכול השופט להאריך את ההתדיינות ולמנוע ביקורת שיפוטית כנגד החלטותיו. אם למשל נמנע מאדם לפגוש את ילדיו עד שיוגש תסקיר - שלוקח גם 6 חודשים בינתיים האב נאלץ להמתין- לאיש לא אכפת מה ההשלכות הנפשיות של הפרדת ילד מהורה ולהפך.
מבחינתו של השופט הוא עושה את עבודתו לפי "כללי משחק" שבהם הוא פועל והכל לגיטימי. לאותו שופט שהשאיר אב עם 2,500 שקלים ואם עם 24,000 שקלים יש הסבר רציונאלי- הפעלתי את החוק! כמו-כן הרחקת אב מילדיו נועדה להגן עליהם מהסיכוי הקלוש שהאב מסוכן- באיזה מחיר? ולכמה אנשים?
בחמש השנים שבהם אני מבלה במסדרונות בית המשפט ובוחן תיקים והחלטות שיפוטיות שנוגעות לחייהם של אזרחים רבים הגעתי למסקנה אחת ויחידה- בתי המשפט לענייני משפחה אינם בתי משפט לגיטימיים במדינה דמוקרטית - הם איבדו את זכותם המוסרית מלהתקיים ויש לסגור אותם לאלתר.
לפני שבוע יצא בחור מבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקוה וקפץ אל מותו מגשר הסמוך לבית המשפט. איש לא דיבר על זה בתקשורת והעניין הושתק כבשגרה ע"י מערכת בתי המשפט.
בחמש השנים שבהם אני מבלה במסדרונות בית המשפט ובוחן תיקים והחלטות שיפוטיות שנוגעות לחייהם של אזרחים רבים הגעתי למסקנה אחת ויחידה- בתי המשפט לענייני משפחה אינם בתי משפט לגיטימיים במדינה דמוקרטית - הם איבדו את זכותם המוסרית מלהתקיים ויש לסגור אותם לאלתר.
על המחוקק לבטל את חוק בתי המשפט לענייני משפחה שהמית אסון על החברה הישראלית.
יש לאמץ את מסקנות שתי ועדות האחת ועדת פרופסור דן שניט שעסקה בנושא משמורת ילידם וועדה נוספת בראשות פרופסור פנחס שיפמן- להפוך את הליך פירוק התא המשפחתי להליך מנהלי מוסדר בחוק על אפם וחמתם של ארגוני הנשים.
מחיר הכלכלי, והנפשי, אובדן פרודוקטיביות הליכי משפט ארוכים הנכפים על אזרחי ישראל רק בשל רצון לפרק את התא המשפחתי הוא כבד ביותר ועלול להתפוצץ לכולנו בפרצוף!
כמו הבחור הצעיר שקפץ אל מותו ישנם בממוצע כ-150 דומים לו כל שנה. במעגל השני כאלו שמאבדים את עצמם לדיכאון ולחיי אומללות ושלא לדבר על השפעות רוחב ואורך על ילדיהם. יש להפסיק עם זה מיד ולהחזיר את השפיות.
