כאשר עיתונאים ופרשנים ופרסומאים 'מטעם' עטים על סיפורי בדים בכותרות מרשיעות שתופסות את צמאי הדם השותים אותם בצימאון פרוע, כביכול היו אמת צרופה;
כאשר כל הרשע והטיפשות שמנפקים פיותיהם של מתמודדים מסוימים חסרי צניעות אישית וריסון עצמי, ובאגו מנופח העולה פי כמה על מידותיהם הם משוועים לייצג את עם ישראל בכנסת ישראל ובממשלת ישראל, לא כל כך בזכות עצמם אלא בעיקר בזכות השמצות היריב והבטחות סרק בטרם כיסוי מוכח;
כאשר בככר העיר, הבאסטה הלאומית הקרויה "פייסבוק" פתוחה לרווחה לפרץ של גסויות רוח והשתלחויות חסרי רסן ומראיינים כוחניים בתקשורת שמים עצמם כשופטי על;
כאשר אין כבר לאן להימלט מכל זה, או אז נזכרתי באחד ממשליו של איוואן אנדרייביץ קרילוב בתרגומו של חנניה רייכמן: "האכר והנחש".
נחש אחד אמר לדור בבית אכר -
חלילה, לא על-מנת לשבוע לחם חסד
ולא את ילדי האיש רוצה הוא לחנך -
כי לחם עמלים ערב יותר לחך.
"ידעתי" - סח לאיש - "כי נפשכם מואסת בגזע נחשים.
תגידו כי הנם כפויי טובה, שונאי חינם
כי אין שום אחוה בינם לבני מינם.
כי יצורי תפלצת אלו אף את בניהם זדים, יאכלו.
כל זה אפשר ויתכן, אולם אני - אני לא כן!
לא זו בלבד שאיש אף פעם לא עקצתי,
גדולה מזו: בעוקץ קצתי...
לולא היה חשש כי בלעדיו אמות,
הייתי ברצון עוקרהו לצמיתות.
הטוב שבנחשים - הריהו לפניך
הגע בעצמך, כמה אוהב בניך!"
"אף אם עדות זו נאמנה, להכניסך - מן הנמנע"
השיב האכר לטענה.
ראשית, אם ישתרש מנהג כזה בינינו,
על סמך נחש אחד חסוד מאה רעים יקנו חסות -
ויעכרו את כל בנינו.
ושנית: ידיד רחים, את העיקר אסור לשכוח:
כי גם הטוב שבנחשים - מוטב לרצוץ לו את המוח"
אחרית דבר: האם לכם מובן למי הרמז מכוון?
