מקסמי שווא

אירן תהיה לכל הפחות מדינת-סף גרעינית, אם לא בעלת נשק גרעיני. זה גמור ולא ניתן למנוע זאת. ונדגיש מיד: זה לא כישלון של בנימין נתניהו. אלמלא נתניהו, הדבר היה קורה כבר לפני כמה שנים, וללא שום מגבלות ופיקוח בינלאומי. אי-אפשר היה לצפות שממשל ברק אובמה יהיה כל כך עיוור ואטום לנוכח המציאות, ושכשלונותיו בכל זירה בינלאומית אפשרית רק ידחפו אותו אל התהום במגעים עם אירן. באמת הזאת צריכים להכיר כל המועמדים, ובראשם נתניהו ויצחק הרצוג. בנושא הזה אין מחלוקת אמיתית בין המפלגות היהודיות, ולכן שלא ימכרו לנו שיש מישהו שיכול למנוע את המצב הזה. מה שנשאר כעת הוא לנסות למזער נזקים ולדחות ככל האפשר את המועד בו זה יקרה (כפי שעשה נתניהו בקונגרס).

לכולם יש תוכניות מדיניות, או שהם לפחות מבטיחים שיהיו להם כאלו. הניסיון המצטבר ב-67 שנות המדינה, ובוודאי ב-22 השנים שחלפו מאז הסכם אוסלו, מחייב לומר את האמת: אין סיכוי לפתור את הסכסוך בעתיד הנראה לעין. כל עוד בראש הרשות הפלשתינית עומדים מבצעי טרור ותומכיו; כל עוד בתי הספר הפלשתינים עוסקים בהסתה למלחמה במקום בחינוך לשלום; כל עוד הכיס האישי מעניין את מנהיגי הפלשתינים הרבה יותר מאשר רווחת הכלל; כל עוד אבו מאזן וחבר מרעיו מסרבים להכיר בישראל כמדינה יהודית; כל עוד הם עומדים על זכות השיבה – לא יהיה שלום. נקודה. הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לנהל את הסכסוך, לנסות למנוע התפרצויות של אלימות ולקוות שיום אחד יהיה עם מי לדבר. הכלי המרכזי לעשות זאת הוא הכלכלה: מיזמים משותפים שיהיו כדאיים לשני הצדדים. כך ייווצרו היכרויות ושיתופי פעולה ברמת השטח, וכולם יבינו שהאזרחים בצד השני אינם מפלצות מקורננות אלא בני אדם שרוצים לחיות בשקט ולהתפרנס בכבוד. ברמת המנהיגים, זה יתן עידוד לשמירה על השקט כדי שלא לפגוע בפעילות עסקית משתלמת. מכאן אולי, אם ירצה ה' ואינשאללה, אפשר יהיה להתקדם.

למשבר הדיור אין פתרון בטווח הקצר, כי מדובר בתחום שמחייב תוכניות בטווח הארוך. תכנון בנייה לוקח זמן, הכשרת עובדים לוקחת זמן, הבנייה עצמה לוקחת זמן, השיווק לוקח זמן. מי שמבטיח להוריד את המחירים בצורה משמעותית תוך שנה-שנתיים, הוא הוזה במקרה הטוב ושקרן במקרה הרע. זה פשוט בלתי אפשרי. מה כן? צריך להכין תוכנית לאומית מקיפה, שתטפל בכל שורשיה האמיתיים של הבעיה: העדר עובדים ומהנדסים, ביורוקרטיה כבדה ומכבידה, העדפתן של רשויות מקומיות לבנות דירות יוקרה, הימנעות מבנייה להשכרה ועוד. את יישומה של התוכנית הזאת צריך להפקיד בידי שר הבינוי, שיקבל סמכויות-על באמצעות חקיקה ותקנות שיאזנו בין הצורך בבנייה מהירה לבין החובה להימנע משחיתות ומבכייה לדורות. זו הדרך האמיתית ואין בלתה.

אריה דרעי מבטיח שאצלו אף ילד לא ילך לישון רעב (ראיתי הערה צינית: ממש אכזריות – לא מספיק שהילד רעב, עכשיו גם לא יתנו לו לישון). עמותת פתחון לב הקימה בכיכר רבין אוהל, בו היא דורשת להצביע רק למי שיבטיח לחסל את העוני. למרבה הצער, זה לא יקרה בבת אחת ואפילו לא בקדנציה אחת. את העוני אי-אפשר לחסל. תמיד יהיו עניים, מכל מיני סיבות. אפשר וחובה לצמצם את ממדיו. פתרון יסוד לעוני טמון במקום אחד ויחיד: חינוך. רק חינוך מתקדם מאפשר לסגור פערים ולמצוא מקום מכובד בעולמה של המאה ה-21. גישה למחשב ושימוש בו, ידע טכנולוגי, הכרת העולם המשתנה, אנגלית ברמה גבוהה, שפה זרה שנייה – אלו הם המפתחות להיחלצות ממעגל העוני. קצבאות הן בבחינת פלסטר על שבר מורכב, וכל המחקרים מוכיחים שהן מנציחות עוני ומעודדות הימנעות מכניסה למעגל העבודה. הקצבאות, לפי האמירה הישנה, הן מתן דג המשביע ליום אחד; החינוך הוא החכה שתאפשר לאדם לדוג בעצמו דג מדי יום. השקעה מסיבית בחינוך תבטיח את מיקומה של ישראל בצמרת המדע והטכנולוגיה – היתרון היחסי היחיד שלנו על אויבינו – ותעניק לכל אחד הזדמנות להגיע להישגים ולרווחה.

יש מי שמבטיח שיביא לכך שכל החרדים יתגייסו, יש מי שמבטיח שיסיר מעל השולחן את הסנקציות הפליליות נגד מי מהם שלא יתגייסו. אין ולא יהיה מצב בו כל החרדים יתגייסו, וצה"ל לא צריך עוד כמה רבבות ג'ובניקים עם צרכים ייחודיים. גם סנקציות פליליות – שחייבות להיות – לא ישנו את המציאות הזאת. אז מה כן? שני דברים: שירות לאומי ועבודה. אין שום סיבה שבחורים חרדים לא יעניקו שנה לטובת החברה, והם יכולים לעשות זאת בסביבה הטבעית שלהם. והעיקר אינו הגיוס אלא ההשתלבות בעבודה; נא עיינו בפיסקה הקודמת. העניין הוא, שגיוס החרדים הפך להיות מטרה במקום אמצעי, דגל אידיאולוגי במקום מציאות מעשית, אמצעי ניגוח במקום נושא לדיון. שני הצדדים לא מוכנים לזוז אף סנטימטר, כי הם הפכו זאת למלחמת בני אור בבני חושך. לכן, כל הדיבורים על גיוס מלא או פטור מלא הם עבודה בעיניים. בסוף חייב להיות משהו באמצע.

ההבטחה שהכי ניתן לצפות להפרתה, נוגעת לשאלה מי יישב עם מי בממשלה הבאה. בנימין נתניהו אומר שלא תהיה ממשלת אחדות; יאיר לפיד אומר שלא ימליץ על יצחק הרצוג; אריה דרעי אומר שאינו פוסל את אלי ישי ואפילו לא את לפיד; נפתלי בנט אומר שנתניהו מתכנן ממשלת אחדות; נתניהו מבטיח שהטלפון הראשון שלו יהיה לבנט; יצחק הרצוג התחייב להעניק לציפי לבני רוטציה בראשות הממשלה; וזו מן הסתם רק רשימה חלקית. אני מוכן להיות תמים ולהאמין שהפוליטיקאים מתכוונים כרגע למה שהם אומרים. אבל אני לא מוכן להיות עד כדי כך תמים ולהאמין שהם ידבקו בכך גם מ-18 במארס בבוקר. כאשר ייוודעו תוצאות האמת, יימצאו ק"ן טעמים לתרץ מדוע כן תהיה ממשלת אחדות ו/או מדוע לפיד כן ימליץ על הרצוג ו/או מדוע דרעי לא יישב עם לפיד ו/או מדוע הרצוג לא יתן ללבני רוטציה וכך הלאה וכך הלאה. הטעם המרכזי יהיה הצירוף "טובת המדינה" על נגזרותיה, הטיותיה והשלכותיה. את ההשערה מה יהיה הטעם האמיתי אני משאיר לכם.