אנשים מדהימים באמצע החיים

לאחר ימים ארוכים של מרדף אחר הפרופסור "שלי", הנחשב לאחד מן התותחים הכבדים בתולדות הקבלה, בכלל ובתולדותיו של שבתאי צבי והתנועה השבתאית, בפרט, במטרה "לפתותו", שייאות לקבל עליו הנחיית עבודת הדוקטורט שמבקש אני להגיש, בתחומו הוא, נעתר הוא להפצרותיי הרבות להיפגש עמו. ביום שישי האחרון, שבו חגגו פורים, לשמו, בירושלים ואנו התל אביביים יצרנו לנו מעין "אסרו חג" לפורים, שכבר חלף, עבר לו, נדברנו שאאסוף אותו מאחת הכניסות לאוניברסיטת תל אביב, בה עשה הוא אותו יום - כהרגלו - שוקק לצבור, עוד ועוד ידע, בתחומו הוא ובתחומים המשיקים לתחומו הוא. כך חסר תכנון מראש שכמותי, לא לקחתי בחשבון שמרא דאתרא של העיר, הלא הוא רון חולדאי, בכבודו ובעצמו, זימן תושבי העיר ללחם ושעשועים (או ליתר דיוק לשעשועים, שניתנו וחולקו, חינם אין כסף, אם כי הלחם נמכר, במחיר מלא), בכיכר המדינה. שבקושי רב פילסתי דרכי, ברכבי, בין המון חוגגים, שהתחפשו במיני תחפושות, שגדשו אספלט הרחובות, "כבשו" אותם, ללא כל התנגדות ובקושי רב מילטתי עצמי, דרך נתיבי איילון בואכה אוניברסיטת תל אביב. משאספתי הפרופסור "שלי" - שאינו בנוי בתבנית הפרופסורים החנונים, אלא הוא גבר שבגברים מבין עניין, רגיש לזולת והחשוב מכל, מבין בשירה - ובשירה סופית בפרט, מה-גם שהשפה הערבית, בת בית לו - החלטתי לברוח מהרעש וההמולה אל קפה "מתילדה", במעוז אביב. סופם של דברים נתיישבנו בארקפה, הסמוך למתילדה. הזמן חלף בנעימים כששתיתי בצמא, פרוסות ידע, בתחומי הקבלה ומחשבת ישראל, שידיו של הפרופסור "שלי", רב לו בהן. ביני לביני נתגלגלה שיחה בינינו גם על הבג"ץ שעמד לפתחי, בתחילת השבוע הבא, בעניין בקשת לקוחות משרדי, במאי הסרטים, נסים דיין, הסופר ומבקר הספרות, רן יגיל, משוררים, שחקניות קולנוע, מפקידי קולנוע וטלוויזיה, להביא לביטול פרסי ישראל, בתחומי חקר הספרות; הספרות היפה והשירה; אמנות הקולנוע ופרס למפעל חיים. אקדים המאוחר ואציין, כי שלשום נעתר בג"ץ חלקית לבקשת העותרים וגרם לנציג מחלקת הבג"צים שייצג ממלא-מקום שר החינוך, בנימין נתניהו, להצהיר, כי ביום העצמאות הקרוב, לא יחולק פרס ישראל, בתחום חקר הספרות. הסיבה לכך נעוצה בעובדה, שטרם הוקמה ועדת פרס בתחום זה והחל מתאריך 5.3.2015 ואילך, פקעה תקופת מילוי המקום של בנימין נתניהו, כשר חינוך. שבהיעדר שר חינוך מכהן כחוק וגם/או בהיעדר ממלא-מקום חוקי לשר החינוך, לא ניתן להקים ועדת פרס לחקר הספרות ולא ניתן גם לחלק פרס ישראל בתחום זה, שאין כל ועדת פרס בגדרו. עודנו מדברים בעניין פרסי ישראל, נעצר ליד שולחננו זוג שחזותו האינטלקטואלית ניכרה בו, כמו-גם גילו. האישה פנתה אלינו בדברים והציגה אישה בפנינו, כאליהוא כץ ועצמה, כרות כץ. "לא יכולתי שלא לשמוע שיחתם על-אודות פרס ישראל", אמרה היא - וצדקה, שכן, אין קולי מן הנמוכים במיוחד וזאת על דרך ההמעטה בלבד. "אגב", אמרה היא, "אנחנו שנינו חתני פרס ישראל". שם הגבר היה מוכר לי, שכן זכרתי שפרופ' אליהוא כץ, היה מעורב, אי-אז, בהקמת הטלוויזיה הישראלית. "ואני עוסקת בתחום המוזיקה", אמרה מי - שבדיעבד התברר לי שהינה פרופ' רות כץ. משהו בנימת וצליל קולה של פרופ' רות כץ, גרם לי לפצוח עמה בשיחה, בשפה הגרמנית ואמנם התברר לי "שקלעתי בול". היא הינה ילידת העיר דיסבורג, בגרמניה ועם עליית הנאצים לשלטון עלתה משפחתה לארץ. השיחה הקצרה עם שני בני-זוג מרשימים אלה, הייתה מרתקת. יש בשניים אלה משהו מניחוחה הישן והאבוד של ארץ-ישראל של פעם, שאת ריחותיה האבודים, היטב לבטא - כה טוב - אריק אינשטיין בשירי הנוסטלגיה שלו. היה חבל לי להיפרד מהם וכמעט אחזתי בבגדיהם, לבל ימשיכו בדרכם. הפרופסור "שלי", היה מוקסם. "תאר לך", אמר הוא לי, נפעם, "שני חתני פרס ישראל, בבת-אחת, איזה צירוף מקרים מיוחד", סיים דבריו בהתפעלות יתרה. באתר "ויקיפדיה" מצוין, כי עבודת הדוקטור של פרופ' רות כץ באוניברסיטת קולומביה למדה אצל המוזיקולוגים פאול הנרי לאנג, אריק הרצמן, קורט זאקס, אוליבר סטראנק, נינו פירוטה, ואצל חוקרי האמנויות מאייר שפירא וליונל טרילינג. באוניברסיטת שיקגו (שם לימד בעלה, פרופ' אליהוא כץ) השתתפה בסמינרים של המוזיקולוגים הווארד בראון, לאונרד מאייר ואדוארד לווינסקי. עם שובה לישראל לראשונה, לימדה בשנים 1956-1958 בסמינר הקיבוצים אורנים. לאחר קבלת תואר הדוקטור הייתה בין המייסדים של החוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית ב-1963, שם במשך השנים עלתה מדרגת מרצה עד לפרופסור מן המניין, ובשנת 1995 פרשה לגמלאות כפרופסור אמריטה. כ"ץ שימשה כמופקדת על הקתדרה על שם עמנואל אלכסנדר למוזיקולוגיה. ביחד עם פרופ' דליה כהן ייסדה את המעבדה לאתנומוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית. בשנת 1989 הקימה פרופ' רות כץ את אמירים, שהינה התוכנית למצטיינים באוניברסיטה העברית והייתה המנהלת הראשונה של התוכנית עד פרישתה. היא כיהנה כעורכת המוזיקה של האנציקלופדיה העברית מכרך ו' עד הכרך האחרון. שהתה בשבתונים במכון למחקר מתקדם בברלין, בבלג'ו שבאיטליה, במכון אננברג למדעי היהדות בפילדלפיה ובמכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת סטנפורד. בשנת 1988 היא הוזמנה לשאת הרצאה בסדרת ההרצאות היוקרתית לזכרו של פרופ' פול לזרספלד באוניברסיטת קולומביה. ב-2008 נערך קולוקויום בינלאומי באוניברסיטה העברית בנושא Interdisciplinarity and the Advancement in the Arts and Sciences לכבודה כחלוצה וכמקדמת את המחקר האינטרדיסציפלינרי. פרופ' רות כ"ץ הינה כלת פרס ישראל למחקר מוזיקלי לשנת ה'תשע"ב יחד עם פרופ' דליה כהן. פרופ' אליהוא כ"ץ הינו סוציולוג של התקשורת, ממייסדי הטלוויזיה הישראלית, פרופסור מחקר לתקשורת באוניברסיטת פנסילבניה, חתן פרס ישראל למדעי החברה לשנת תשמ"ט 1989. כ"ץ נולד בשנת 1926 בניו-יורק שבארצות הברית. למד באוניברסיטת קולומביה לתואר ראשון (1948), שני (1950) ושלישי (1956). בשנים אלו, שבהן עבד באוניברסיטת שיקאגו, החל הוא ליצור קשרי עבודה עם האוניברסיטה העברית בירושלים ופרופ' לואי גוטמן מהמכון למחקר חברתי שימושי בירושלים. לאחר יצירת הקשר עם האקדמיה בישראל, מחקריו התמקדו בתרבות המהגרים לישראל ביחס ליחסיהם עם הביורוקרטיה הממלכתית. באוניברסיטה העברית הוא ייסד את המכון לקומוניקציה. בשלהי שנות השישים נענה פרופ' אליהוא כ"ץ לבקשת ממשלת ישראל ועמד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית. עבודתו זו שולבה מאוחר יותר במחקריו על הכנסת המדיה הטלוויזיונית למדינות עולם שלישי ועל בחינת ההשפעות ארוכות הטווח של הטלוויזיה על התרבות בכלל ותרבות הפנאי בפרט. כמו-כן הוא עבד כיועץ לרשת הטלוויזיה BBC. לאחר מותו של לואי גוטמן, בשנים 1996-1987 שימש פרופ' אליהוא כ"ץ כמנהל המכון למחקר חברתי שימושי. במקביל לכך הוא המשיך בתפקידיו האקדמיים ובשנת 1992 הצטרף לסגל אוניברסיטת פנסילבניה. פרופ' אליהוא כ"ץ זכה על עבודתו בשורת פרסים והוקרות, בהם פרס ישראל למדעי החברה לשנת 1989. הבוקר מצאתי בדואר האלקטרוני שלי, קובץ בשם: "קרא לי פשוט אלוקים", שהינו מאמר/חקר מקרים של הומור מקרה בוחן של הומור אתני והתבוללות מהגרים - הכולל שפע בדיחות, על יוצאי גרמניה, הלוא הם "הייקים" - פרי עטם של ד"ר לימור שיפמן, שהינה מרצה במחלקה לתקשורת ועיתונאות, באוניברסיטה העברית בירושלים ופרופ' אליהוא כץ. איזה מזל, שיש לי גם כמה שורשים גליצאים, במבנה האנתרופולוגי שלי, כמי שדובר השפה הגרמנית וחי תרבותה, מאז יצאתי לאוויר העולם והבנתי שעולם התרבות שלי נחלק, בין שמואל יוסף עגנון לבין יוהאן וולפגנג פון גתה ובין רבי יהודה הלוי לבין היינריך חיים היינה ואני יודע גם לצחוק על חשבוני, צחוק ייקי בריא, משחרר ומשוחרר.