אינני נוהג ללעוג לאחרים על שהם מביעים חששות, ספקות או אי-ביטחון אישי בהוויה בה הם מצויים, ובלבד שאני מאמין שהם כנים בדבריהם ואינם מנסים לעבוד על אחרים בעיניים. מה שמאפיין בעיני כמסתכל מן הצד אנשים כדגן, דיסקין, ידלין ובעבר הלא רחוק גם אשכנזי והקבוצה החדשה-ישנה של מומחי "המועצה לשלום וביטחון", "מפקדים למען ביטחון ישראל" ושל ארגוני יומרה לא מעטים אחרים, בעיקר בשמאל האידיאולוגי, שאף אחד מהם אינו נמנה ממש על מי שכנות דבריו כאשר הוא עוסק בנתניהו היא סימן ההיכר המובהק שלו. אינני טורח להסביר כאן מדוע, משום שברור לי שתומכיהם הפוליטיים ושותפיהם ל"עליהום" נגד נתניהו מבינים זאת כשותפים, ומי שאינו נמנה עליהם מבין זאת כיריבים פוליטיים.
לכאורה מדובר באנשים איכותיים שתרמו רבות לביטחון המדינה, וגם כשהם עוסקים בפוליטיקה ובאינטרסים אישיים וקבוצתיים, אין הם שוכחים להזכיר זאת ולטפוח זה לזה על השכם טפוח וחזור. בפועל: ברוב המקרים הם "גרוטאות של ההיסטוריה", שלא השלימו עדיין עם העובדה שהם כבר אינם "שם". הם כבר אינם מנהלים את המדינה, אינם בקיאים בכל הפרטים ובכל העובדות העכשוויות (כך לפחות אני מקווה) - לא ברמת העל של קברניטים וגם לא ברמות הביצוע הנמוכות יותר - גימלאים ככל הגימלאים; מהם מקושרים קצת יותר טוב ומהם מקושרים פחות טוב.
ברור שלניסיון הצבור אצל אוכלוסייה כזו יש עדיין ערך לא מבוטל וניתן להפיק ממנו תועלת אם יעשו בו שימוש מועיל ורלוונטי, אבל בכך, כיריבי נתניהו, הם אינם עוסקים. אילו ניסו לשכנע את הציבור בנימוקים ענייניים, אילו טרחו להביא בפניו בהופעותיהם המאוד מאוד בנליות טיעונים שהציבור יכול להתרשם ושקול - ניחא; ואולי אפילו רצוי. אבל הם עוסקים בחלק השני של נכסי העבר שצברו - ביכולת להזיק, להפריע, לשבש, להשמיץ, ליצור ספקות, להציב את האגו במקום נימוקים משכנעים בחזית שטיפת המוח הציבורית, ולהגיע עד כדי התבטאויות סרות טעם וריח, שלעיתים רק מבזות את מי שהיו פעם. יהיה מי שיאמר שאין הם יכולים לדבר גלויות על מה שהם יודעים או הואיל והדברים רגישים מדי. זהו טיעון מופרך מיסודו, אם הוא מביא אותם למלחמה אישית נגד ראש
ממשלה שהציבור חוזר ובוחר בו פעם אחר פעם. זו בראש וראשונה יריקה בפניו של הציבור ולאחר מכן זו השתחצנות שאומרת: אל תאמינו לו, תאמינו בי... ; ובמילים אחרות - חברים, אתם טמבלים, קחו את המלה שלנו. אנחנו יודעים יותר טוב... האמנם?! כהוכחה ליכולותיהם המדיניות הם מביאים את שחרותם ובחרותם, כאשר פעלו כאנשי צבא ומבצעים בעיקר. כפוליטיקאים, כמדינאים, כקברניטים לאומיים - אין להם בעצם מה להציע.
כמו ברוב מערכות הבחירות שלנו, ראש ממשלה מכהן מפסיד בבחירות כאשר הוא מפסיד את מעמדו בציבור על בסיס מה שהוא עושה ועל בסיס מה שצריך היה לעשות והוא אינו עושה. חבורת אליטיסטים משום סוג שהוא אינה מעלה ואינה מורידה בסיטואציות מסוג זה, אבל הם בהחלט יכולים לגרום נזקים מיותרים. גם נתניהו, אם יפסיד בבחירות הקרובות, יפסיד בגלל שגיאותיו כלפי הציבור ולא משום שכמה יפי נפש החליטו לקרוא עליו תיגר. ללא שגיאות משלו, היה בכך להערכתי רק כדי לחזקו בבחירות.
דגן - דוגמה למסע הצלב האנטי-ביבי למעלה משמונה שנים שימש דגן ראש המוסד מאז מונה לתפקיד ע"י שרון. ובמהלך השירות, מדווחת התקשורת, היה ממונה על המאבק הסמוי נגד תוכנית הגרעין האירנית. האם מנע אותה? - מובן שלא. האם שכנע את האמריקנים כאיש מקצוע לנהוג מדיניות אחרת מזו שבה בחרו, כבר בימי שירותו, כדי להתמודד מולה - בוודאי שלא. דגן כראש מוסד, האם היו לו הצלחות נקודתיות במאבק נגד אירן - כן. האם זה עושה אותו למומחה בלעדי בנושא - לא. האם הוא מכיר חלקים מסוימים או תקופות מסוימות טוב מאחרים? - בוודאי כן. האם הוא מכיר את מכלול שיקוליו של ראש ממשלה בנושא, במיוחד בימים אלה - לא, בוודאי שלא. האם סרב דגן אי-פעם להארכת כהונתו בין היתר ע"י נתניהו עצמו, משום שלא היה "שלם" עם מדיניות ראש הממשלה? - לא ככל שידוע בציבור. האם ביקש להמשיך, ונפגע כאשר לא ניתן לו? - קרוב מאוד לוודאי שכן. האם זהו סיפור המעשה האמיתי - אני מאמין שכן. ומאחר שהתנהלותו של
יובל דיסקין דומה מאוד לזו של דגן ולזו של מבקרים אחרים של נתניהו, אינני מאמין לטיעוניהם המתחסדים.
שני האבירים הללו יחד עם אבירים נוספים כמותם, שירתו לא רק תחת נתניהו. הם שירתו גם תחת שרון ואולמרט, שני ראשי ממשלה שאיכויותיהם האישיות והתנהלותם הציבורית נמצאו לא פעם תחת ביקורת ציבורית ומשפטית חריפה. האם הפריעה להם הדבר. שרון גם ביצע את הנסיגה חסרת השחר והתכלית מעזה והביא עלינו שפע של פיגועים ומערכות מיותרות. אולמרט ביצע בחוסר שכל מוחלט את מלחמת לבנון השנייה על כל מפגעיה, נפגעיה, נזקיה וחוסר התכלית שבה, כשלאחריה חמאס חזק בהרבה ממה שהיה לפניה. האם מישהו מהם קם לומר משהו על מחוללי נזקים ביטחוניים, ציבוריים, ואסטרטגיים אלה - לא ולא. מהיכן להם החוצפה כיום? כנראה, שרק לחצופים פתרונים.
דגן הוא רק דוגמה לשאר חבריו למסע הצלב האנטי-ביבי. כאשר אני שומע את דגן, דיסקין, ידלין ובעבר גם אשכנזי ועוד כמה וכמה גאונים דומים מדברים על נתניהו, מתארגנים לדבר נגד נתניהו והופכים אותו בגלוי לשק חבטות כשהאמוציות בדבריהם עולות על כל שיקול אחר, אינני מתפלא מדוע שמח להפטר משירותם, מדוע לא סמך עליהם ומדוע - אולי גם בזכותם (ואני אומר זאת בזהירות) בחר לפעול נגד תוכנית הגרעין האירנית בשעה שהתכוון לעשות כן, שעה שהייתה נוחה לכך מבחינות רבות. מי רוצה לנהל מלחמה רצינית כל כך כששותפיו העקריים חורשים מזימות מאחורי גבו?!
השאלה האמיתית איננה מיהו נתניהו אלא מיהם אלה שהלויאליות שלהם למנהיגות הלאומית מוטלת בספקוהם ממשיכים להצמד לכסאותיהם. בשאלה זו כשלו כל "הגיבורים" המפוקפקים שלנו, אלא שהזכרנו במפורש ואלה שבחרנו לא להזכיר.
קשר לפוטש ברור שלכל אחת מהנפשות הפועלות הנ"ל עשויה להיות דעה שונה מזו של ראש הממשלה, אבל אין להם זכות וטו עליו - הוא נבחר הציבור ולא הם. הוא זה שחייב דין וחשבון לציבור, בראש וראשונה. כאשר נוצרת סתירה מהותית בין שיקול הדעת שלהם לבין מה שהם מצווים לעשות, מתוך לויאליות מלאה וכמיטב יכולתם בשירות מי שמינה אותם לתפקיד, הם יכולים להתפטר ואפילו צריכים להתפטר.
אם במקום זאת הם בוחרים לשלב ידיים ולנהל מלחמה משותפת נגד ראש הממשלה (ושר הביטחון) במטרה להכשיל את תוכניותיו, הוראותיו ומהלכיו - זה הופך להיות קשר לפוטש. אולי החולשה העקרית של נתניהו היא שלא פיטר כל אחד ואחד מהם ברגע שהתברר לו דפוס התנהגותם הקולקטיבי. אני מאמין שכל אחד מראשי הממשלה הגדולים שהיו לנו - בן-גוריון, בגין, אשכול ואפילו רבין ושרון, כך היו פועלים.
אבל גיבורינו לא פעלו כמצופה מגיבורים אמיתיים. אינני יודע אם בשל חשש לפנסיה. משום שחשבו שכך תדבק בהם תוית שתפריע להם להמשיך ולחלוב את המדינה בדרכים שונות לטובתם האישית. ואולי הבינו בחוש השישי שלהם שטיעוניהם אינם עד כדי כך מוצקים, שראוי להם לנהל עבורם "מלחמת-עולם" כל עוד "סבל" אותם נתניהו, המשיכו להציק לו, וכש- "נשבר לו" ונפטר מהם, נפתחה בפניהם דרך המלך להתנקם בו.
הדרך הנכונה ביותר לנהל מאבק אמיתי והוגן בנתניהו היא הדרך הפוליטית. זהו המסלול בו מתקבלות ההחלטות הלאומיות ובאמצעותו נבחרת מנהיגות לאומית. מאחר שמדובר בנושאים רגישים, יש בסלול זה דרכים וכלים דרכם ניתן לעסוק ביעילות גם בנושאים הרגישים. אלא שכל אחד מסיבותיו בחר שלא לעשות כן. היחיד שמנסה לחזור אל המסלול הראוי הוא ידלין. אבל גם הוא עושה זאת, להערכתי, כדי להיות "שר ביטחון" (להתקדם בחיים...) ולא בכדי לנקות אורוות.
אילו הלכו בדרך הראויה, היה עליהם "ללכלך ידיים", להמנע מלעשות לביתם בהיותם בשירות הציבור למלא תפקידים ציבוריים שלעיתים הם כפויי טובה, מייגעים מאוד ועניים בסיפוקים מידיים. רובם הולכים בדרכים אחרות. זה לגיטימי כל עוד זה חוקי, אבל אל יעמידו פנים של "האנשים המודאגים היחידים" בישראל, משום שהתנהלותם דה-פקטו אינה מאששת זאת.
