דברים אלה עדיין אינם "הספד", ואינם באים לרפות את ידי תומכי גוש הימין במפלגות השונות המרכיבות גוש זה, ממאמץ עליון אחרון לנסות ולתקן את הקילקולים של מסע הבחירות עד כה. למעשה זהו הרהור "בקול רם" על אופייה ומקורה של התנהלות נתניהו במסע הבחירות הנוכחי? קשה להאמין שזו סתם קריאה לא נכונה של המפה הפוליטית. נתניהו הוכיח שהוא קורא אותה היטב בדרך כלל, ופועל נכון. האם זו תוצאה של עייפות החומר נוכח המתקפה הכללית המתנהלת נגדו ונגד אישתו מזה שנים, ולאחרונה ירדה לשפל שקשה לזכור כמותו? אני מקווה שלא, משום שאם הגיעו נתניהו ומשפחתו לקצה גבול כושר הסבולת וההתמודדות שלהם, היה עליו לנהוג אחרת. האם החליט נתניהו ללמד לקח את חבריו שותפיו במפלגה וסביבה, ע"י שיטעים אותם טעמו של הפסד ותוצאותיו, כאשר הם מניחים אותו כמעט לבד להתמודד במערכה שלא זכורה כמותה בישראל למעט המערכה נגד שרון אחרי סברה ושתילה. גם סברה זו אינה מחזיקה מים במחשבה שניה. ראשית, זהו מחיר יקר מאוד לשלמו עבור הזכות "ללמד לקח" שוטים וקטנוניים. זהו מחיר יקר מאוד גם מבחינה אישית, למי שכיהן כראש ממשלה בישראל יותר מכל אחד אחר לפניו, למעט בן-גוריון הגדול. זהו מחיר שאם יתרחש, ישולם הוא מותיר את נתניהו כאדם מפוקפק שמגיב מן הבטן דווקא כשהוא חייב לנצל עד תום את כישוריו האינטלקטואליים ואת יכולתו לנהל מאבק נמרץ בעד דרכו, אמונותיו ועמדותיו. גם ספקולציות אחרות, כגון לחץ משא האחריות הרובץ על כל ראש ממשלה ישראלי ועל נתניהו במיוחד בגלל מורכבות הסיטואציה בה נתונה כיום המדינה, במחשבה שניה אינם נראים לי כהסבר ראוי לאופן בו מתגלה נתניהו במערכת בחירות זו, ובמיוחד בעשרת הימים האחרונים והמכריעים שלה, אחרי הנאום הקונגרס ואחרי הרוח הגבית האלקטוראלית שנתן לו, גם אם לא היה מטרתו הראשית. אינני מתעלם ממחשבה שכן עברה במוחי לנוכח ההתנהלות של נתניהו אחרי הנאום בקונגרס ואחרי שחלף זמן הפציעות והתבררה החלטת הרפובליקנים שלא לקדם את החוק להחמרת הסנקציות נגד אירן לפני תום תקופת המו"מ הנוכחי. לאחר שקודם לכן טורפדו גם מאמצי נתניהו להכין ואולי אף להניע מהלך לתקיפה צבאית עצמאית של תוכנית הגרעין האירנית, ייתכן שהגיע למסקנה שאין בידיו להציע פתרון אופרטיבי לאיום הגרעין האירני בקונסטלציה הפוליטית הקיימת. להיות ראש ממשלה, שלנגד עיניו קורם עור וגידים איום קיומי, כשידיו כבולות והוא אינו יכול לפעול נגדו כמתחייב ממיטב שיקול דעתו באשר לחומרת האיום - אינו מצב שאדם שהוא ישר והגון עם עצמו ירצה להמצא בו. הואיל והשמאל בישראל סרב בעקשנות לשתף פעולה באופן אפקטיבי עם נתניהו כנגד איום זה, ואף עשה בו שימוש מניפולטיבי בקמפיין החרות כשהוא טוען במצח נחושה שיש לו פתרון חלופי אפקטיבי לזה של נתניהו - איננו תענוג גדול כל כך, בלשון המעטה. ואולי נוקט נתניהו בדרך מתוחכמת מבחינתו, ומעמיד בדרך אלגנטית והכי פחות מזיקה לישראל את הצהרות הסרק של השמאל למבחן המעשה. מספר הנחות קשורות לדרך חשיבה זו: א. אין פתרון קסם כזה והדבר יוכח דה-פקטו תוך זמן קצר; ב. נבחן את בוז'י, ידלין ו- 180 "גיבורי העבר של ביטחון ישראל" כיצד הם פותרים את איום הגרעין האירני פתרון מעשי ונקרא לבלוף "בלוף"; ג. ללא "הלחץ" הישראלי, אובמה בהתנהלותו מול אירן יפתיע לרעה אפילו את ידידיו מבית ואוהביו בישראל; ד. כאשר ייכשלו מאמצי הסרק של כחלון והרצוג בתחום הכלכלי, משום שהם אינם מבינים אל נכון את היקף הבעיות שפניהן הם נצבים, וכאשר יסתבר שאירן ממשיכה במרוץ, אבו-מאזן ממשיך במלחמה הדיפלומטית, החמאס וחיזבאללה ממשיכים להתחזק וגם סיני הופך לחזית פעילה נגד ישראל למרות הסכם השלום עם מצרים - או אז יחכו להם נתניהו והימין לקרב הפוליטי הבא, לאחר שהציבור התפכח מאשליותיו; ה. מרכז הכובד של פעילות הליכוד בתקופת האתנחתה, יהיו דווקא הכלכלה והחברה; שהשמאל יוכיח את יכולותיו בתחום הביטחון השוטף והאיומים האסטרטגיים. קצת מפולפל? - כנראה שכן, אבל עדיין לא בלתי סביר בעליל. בין השמאל הישראלי הקוואזי-מיליטנטי לדמוקרטים המיליטנטים בארה"ב, עוברים קווי דימיון לא מעטים. באנלוגיה זו הרצוג ממלא אצל לא מעט אנשים את תפקיד אובמה הלבן שלנו (ולבני היא הילרי קלינטון ששוב אצה לה הדרך). הציבור נסחף לפעמים אחר מחזות שווא שמתמקדים בדמות פוליטית אנמית, נוחה ולא מזיקה, ציורית משהו, ספק רעננה, ספק חדשנית, שנתפסת כחלופה ראויה לדמות המכהנת, שנחשבת לא בצדק כחריגה, לא אהודה ושאינה מספקת את הסחורה. הסיפור מזכיר את המציאות בארה"ב ערב בחירות 2008 - בוש לעומת אובמה. לאחר שהדמות החדשה משילה את הצלופן, החיוכים והרטוריקה ועומדת בפני מבחני הביצוע, מתברר הפער העצום הקיים בין ההשתקפות הסכרינית של טרום מינוי, לבין היכולת להנהיג מדינה במשבר או תחת איומים קשים. אין כמעט מי שלא מודה שהערכתו את בוש לאחר שש שנות כהונה של אובמה, שונה מאוד מאותה הערכה בה החזיק ערב בחירות 2008. כשלונותיו של נתניהו אינם במהות, אלא בעטיפה, ויש כמובן כאלה. בתחום הביטחון לא שגה ולא גילה פזיזות כאחדים מקודמיו, ובתחום הכלכלה היה שר האוצר הטוב ביותר ששרת את ישראל במאה ה- 21. כשלונותיו קשורים ביכולתו להתחבב על הציבור - הוא אינו כחלון המחייך, ולא הרצוג המתהדר כמפתח שעה שהוא עדיין לא חוגר. בביצועיו הוא איננו מנהל-על ולא השכיל לחבר אליו ולשמר סביבו מספיק מנהלים טובים שיטפלו בנושאי הביצוע. אבל הוא האדם הנכון מבחינת ההבנה והתפיסה הרחבה והמעמיקה של המציאות בה אנו חיים ומשמעויותיה ומבחינה זו יריביו הפוליטיים הם ילדים חסרי ניסיון ונעדרי קבלות של ממש בביצוע. מאחר שהוא מוביל הרכבת ולא הקטר והקרונות, הוא נחן בתכונות העקריות הדרושות להנהגת המדינה בתקופה זו, ובלבד שיתקן אותם ליקויים שמחבלים ביכולתו לשפר את הביצועים המעשיים בהנהגתו. במקומו שבהם שירתו תחתיו שרים בעלי כושר ביצוע שעסקו במימוש ולא בחתרנות, ראינו תוצאות טובות יותר, ובמקום שהיו טובים פחות היו תוצאות פחותות. האם אפשר טוב יותר - כן, בוודאי. אסור לשכוח שנתניהו ניהל ממשלה בלתי ניתנת לניהול בגלל קשיים קואליציוניים. אם יטעה הציבור ויחזור על שגיאות הפיצול, יחזור ויחווה זאת שנית. ממשלה צריכה להיות מבוססת על שלוש מפלגות לכל היותר. אפשר שתשתתפנה בה מפלגות נוספות, אבל לא כשוברות שליטה, אלא כמעדנות תהליכים של שיתופי פעולה וקביעת סדרי-עדיפויות. שגיאתו הגדולה ביותר של נתניהו - בהנחה שהוא אינו מנהל קמפיין שמטרתו פרישה בכבוד, ואני מודה שאינני בקי ברזי הלכי הרוח הפנימיים שלו - היא ששם את כל "הביצים" בסל הביטחון ושכח או סבר בטעות שהציבור עימו בראיה זו של הדברים. במערכות בחירות קודמות היה הביטחון נושא דומיננטי, שגבר די בנקל על כל נושא אחר. במערכת בחירות זו, באופן פרדוקסאלי נתפס הציבור לשאננות, בגלל השקט היחסי השורר בישראל לעומת המהומות הקשות כמעט בכל המדינות סביבה. ומשום שהנטל הכלכלי הלך וגבר ומי שאמור היה לטפל בו בממשלה האחרונה - שר האוצר לפיד - לא סיפק את הסחורה לה ציפו ממנו אבל דאג בעורמה לשתף את נתניהו בקלקלתו, עבר הציבור לעמדת מאוזנת בייחוס חשיבות במערכת הבחירות הנוכחית לנושאי כלכלה וחברה מזה ולנושא הביטחון מזה. אני סבור שחומרת המצב הביטחוני, בראיה אוביקטיבית, גדולה מחומרת המצב הכלכלי, אבל כאן שולטת לא רק ההערכה אוביקטיבית אלא פרספציה ציבורית שטופחה במשך שנים, במיוחד מאז המחאה של 2011. במרוצו אחר הביטחון, "שכח" נתניהו להקצות קשב מספיק לעיצוב המציאות הכלכלית, יכולת אין שני לו בה בין שרי הממשלה המתפטרת. ומשום כך גם לא שיתף את הציבור בתוכניותיו לאחר הבחירות (גם משום שתמונת הקואליציה שתקום עשויה לטרוף שוב את קלפיו), מיעט לדבר אליו בנושאי כלכלה וחברה והתעלם מסימנים שונים אותם שידר אליו הציבור; אין ספק שכאן שגה בגדול, אלא שהרפורמטור הגדול של שגיאות נתניהו איננו הרצוג, אלא נתניהו עצמו. דומה שעתה הוא ער מאוד לעניין זה ומבין היטב את שגיאתו הגדולה במערכת בחירות זו. השאלה שעל הפרק היא אם יספיק לו הזמן שנותר להבהיר לציבור לאן מועדות פניו, וכיצד הוא עומד לטפל במצוקות הדחופות כבעיות הדיור, יוקר המחיה והפערים החברתיים. ועל כך יקום או יפול בבחירות אלה. אם לא יעשה מאמץ עליון בתחום זה ובעיקר בתחום זה בימים שנותרו, גדולים מאוד הסיכויים שלא הוא יהיה זה שירכיב את הממשלה הבאה.