הספר השלישי בתורה פותח במילה בעלת משמעות עמוקה ורחבה. השם "ויקרא" נובע מהמילה הראשונה בספר, שמבטאת פנייה אישית מלאת חביבות של הקב"ה למשה: "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר".
אולם, מהי משמעותה של קריאה זו? הרובד הראשוני הוא יצירת הקשר, פתיחת ערוץ תקשורת שבו יימסר התוכן והמידע. אולם הדבר החשוב יותר בפניית הקב"ה הוא לא השפה, אלא העובדה שמי שיוצר את הקשר הוא הקב"ה. הקב"ה הוא הפונה ומשה הוא הנמען.
כמדומני, כי לפנינו אחד מיסודות האמונה היהודית, שבה התקשורת בין האדם לאלוקים היא דו-סטרית ואפילו הדדית. לא רק האדם קורא לאלוקיו, אלא גם הקב"ה בכבודו ובעצמו קורא לאדם. לא זו בלבד, אלא שישנן פעמים בהן הקב"ה הוא זה שפותח וקורא לאדם, כפי שמסביר המדרש: "ויקרא אל משה, ולא כאברהם. באברהם כתיב: ויקרא מלאך ה' אל אברהם... ברם הכא, אמר ר' אבין, אמר הקב"ה: אני הוא הקורא ואני המדבר, שנאמר: אני אני דברתי אף קראתיו הביאותיו והצליח דרכו" (שמות רבה א', ט').
מעניין שיש סדר ומבנה לפנייתו של הקב"ה. תחילה ישנה קריאה ולאחריה בא הדיבור, כפי שמסבירה הגמרא: "ויקרא אל משה וידבר - תניא, למה הקדים קריאה לדיבור? לימדה תורה דרך ארץ - שלא יאמר אדם דבר לחברו אלא אם כן קורא הוא תחילה" (יומא ד', ע"ב).
אם נסכם את הדברים עד כה, הרי שספר ויקרא מלמד אותנו, כי הקב"ה איננו סגור בדל"ת אמות של הלכה. הוא גם איננו יושב במרומים או מצוי בפלטרין של מלך בלבד. הקב"ה ברא את העולם כדי לגלות את נוכחותו בו באמצעות "ויקרא", כלומר על-ידי פנייה אישית ופרסונאלית לאדם: "כאשר ידבר איש אל רעהו" (שמות ל"ג, י"א). הקב"ה הוא אלוקי ההיסטוריה. הוא מחובר לאנושות, הוא עצמו חלק מההיסטוריה ולכן אכפת לו מן האדם. עוד לפני שהאדם קורא לו, הקב"ה קורא ומתגלה אל האדם ומדבר עימו.
הפנייה של הקב"ה לאדם איננה קיימת רק ברבדים ההיסטוריים והטרנסצנדנטאליים; היא מתקיימת פנים אל פנים. היהדות מאמינה במפגש קבוע עם האלוקות, אולם לא באמצעות ביטול האדם או האלוקות ויצירת בריאה חדשה, אלא בדרך של שותפות רוחנית עמוקה.
בפרשת ויקרא הקב"ה פונה אל האדם, ובכל קריאה גנוזה בחירתו של האדם האם לשמוע את הקריאה. כדי לשמוע את קריאתו של הקב"ה, יש צורך בהקשבה ורגישות. אדם עלול להיות חירש ועיוור כלפי הפנייה השמיימית. אם לא מכוונים את התדר האנושי לתדר האלוקי, הרי שהשמיעה וההקשבה לקריאה ולדיבור אינן מתקיימות.
נדמה, כי מודל זה של יחסים בין אדם לאלוקיו עשוי להיות מודל ליחסים אנושיים. יש להצר על כך שהחברה הישראלית בארץ והחברה היהודית בתפוצות נעשתה "עדרים עדרים". אנו חיים בחברות נפרדות, בהן כל אחד חי בתוך עולמו, על-פי אמונתו ועל-פי דעותיו. איש איננו מפנה מבט או קורא קריאה לשכנו רק משום שאיננו דומה לו, חושב אחרת או לא נוהג בדיוק כמוהו. אם נאמץ את המודל האלוקי של "ויקרא" הממשיך ל"וידבר", נתחיל לפנות אחד לחברו וכך נקרא, נכיר, נשוחח, נשמע ונקשיב, הרי שגם נצליח לבנות חברה למופת. עם ישראל יהיה איתן, גם אם לא כולנו נחשוב או נאמין באותן אמונות ודעות ובאותם ערכים.
