אורי אורבך - האיש חוצה המגזרים שכולנו אהבנו לאהוב, אולי כי היה למעשה, סוג של משב רוח חולף מאוורר, כמעט מתקן. כמו טיפול תרפיה חיוני שהחברה הישראלית השסועה והמתנוונת הייתה כה זקוקה לו. סמוך לבחירות 2013, ניסינו חבריי ואני לקדם מיזם "מתחברים יהדות ישראלית" ליצירת פלטפורמת זהות משותפת לחברה בישראל - כשנוסחת החיבור וההיתוך נשענת על יצירת זהות יהודית-ישראלית מתחדשת המותאמת לעידן של עצמאות לאומית ומשותפת לכל רבדי החברה - חילונים, דתיים ואחרים.
זה היה הבסיס לקריאה בה יצאנו אז לחיבור בין
הבית היהודי ליש עתיד של לפיד. חיבור שלמעשה פוספס ונותב לשת"פ על בסיס אינטרסנטי פוליטי בלבד, וכך ביום שנולד נשא בעצם תאריך פקיעת תוקף כפי שאכן ארע.
היה רק איש אחד שמימש את הפוטנציאל המדהים של החיבור וההתחברות - אורי אורבך. אורי שיקף קודם כל ולפני הכל, את מודל החיבור המושלם של היהודי-ישראלי החדש. כשהוא מדגים תפישת חיבור רעננה שורשית ואמיתית.
בשונה מהתפיסה הדתית-לאומית הישנה שצמצמה עצמה לדעת לשמש בתפקיד הגשר המחבר ומקשר בין ה"דתי" ל"לאומי", המומחש במקף המפורסם שהוטמע במושג הארכאי "דתי-לאומי" בעוד התכנים עצמם נותרו מנותקים, כמעט מנוגדים - שהרי תכני הדת והיהדות עוצבו ברוח ההגמוניה החרדית-גלותית שהשפעתה השתרשה ככל שהזמן חלף [ע"ע: חרדלי"ם]. ומנגד - תכני הלאומיות שנתפשו כתכנים חילוניים תורגמו לישראליות במובן האזרחי הטהור. מבלי לנסות ליצור סינתזה בין התכנים ולבסס זהות יהודית-ישראלית מתחדשת ורלוונטית, הציג אורי אורבך בדרכו השקטה דגם חדש.
אורי הוא לא עוד סטיריקן דתי נחמד שהלך לעולמו. הוא נשאר בעולמנו: האיש המוכשר הצנום והצנוע הזה הוכיח ששינויים מתחילים מלמטה לא בהתלהמות ובהפגנות מחאה, אלא בעבודה יומיומית סיזיפית שקטה ובדוגמה אישית. ואכן אורי מימש באישיותו ובדרכו הייחודית את הסינתזה הזו כשהוא חונך מודל חדש של חיבור באופן שיוצר יחס קורלטיבי בין הלאומיות והיהדות - כך שהיהדות דוברת ישראלית, והישראליות דוברת יהדות. זו משמעות התקומה והיציאה מהגלות. ודגם החיבור הזה הוכיח את עצמו.
לא לחינם היינו עדים לתופעה ייחודית בה האבל והצער על הסתלקותו הקיפו את כל רבדי החברה מקיר לקיר - מהשוליים השמאליים ביותר ועד לימניים ביותר. כי החברה בישראל הייתה צמאה, גם אם בתת-מודע, לדגם הזה של יהדות-ישראלית, אף אם הוא נבט באיחור של כשישה עשורים. יהדות שמפנימה שהמעבר לחיים לאומיים עצמאיים לאחר 2000 שנות מחייב להעביר את כובד המרכז מהמילה הכתובה ומהתרכזות ברשימת דרישות פולחן בלתי נגמרת שעוצבו בתנאי גלות, לעשייה יהודית לאומית חברתית כזו, השואפת לממש את הייעוד החברתי-דתי הישן והטוב כפי שבא לביטוי בחזון הנביאים טרם גלות. אותו חזון שיצא בקריאה לא להתרכז בתעשיית פולחן דת הקרבנות, אלא בבניין חיים לאומיים חברתיים ארץ-ישראלים, כאלה הבאים לביטוי בין היתר גם במצוות חברתיות התלויות בארץ.
זו תשתית ערכית השואפת לחברה של "עשות משפט אהבת חסד והצנע לכת", שכולם יכולים להתחבר אליה. חברה בה החיים הלאומיים מבוססים על נתינה ולא קבלה, עשיית טוב במובן הפשוט של המילה ללא שמץ של תגמול אישי. זו נוסחת הזהות היהודית-ישראלית שאורי הקרין באישיותו בדרך יומיומית עקבית מחברת ומשפיעה. נוסחה שעבדה, כפי שקרה למגישים שהגישו איתו את התוכנית "המילה האחרונה", מילה - שלמעשה הייתה שלו.
סודו הגדול של אורי, זה שאיפשר לו לחבר ולתקשר עם כולם, היה האופי נטול האגו והחף מכל אינטרס אישי של האיש הכל-כך מיוחד הזה. הנתינה שלו, היכולת לדבר יהודית-ישראלית בלשון ברורה נהירה, ובשפת קסם שנונה והומוריסטית, דיברה לכולם וסחפה אחריה כל מי שפגש בו, כי היא נבעה ממקום אחר, עמוק ובסיסי יותר שמשותף לכולנו. אותו צלם אלוהים שקרן מתוכו, נגע למעשה בצלם אלוהים שחבוי ולא תמיד ממומש בכל אחד מאתנו. צלם, שבוחר באמת בטבעיות כנה ופשוטה.
לכן, היה זה אורי, שבניגוד לחבריו בבית היהודי, ידע תמיד לקבל החלטות ולקבוע עמדות ללא התלבטויות ומבלי ללכת סחור-סחור. כך בעניין בחירתו של הרב סתיו,
ניר ברקת בעיריית ירושלים, בתמיכה בחוק הגיור, וסוגיות רבות אחרות. מבלי לתת לפחדים ולחישובים להוביל אותו. אורי היה אורי - ובניגוד לאחרים שהגיעו לכנסת ופתחו במסע יחצני במאמץ יתר להתחבב על כולם, הוא לא ממש התאמץ. שפמו המיושן, זה שהטביע בו את המראה הכי סטריאוטיפי, רק הכריז - אני רק אורי.
ואל תתבלבלו - ההומור והסאטירה של אורבך לא שימשו כלי לשיווק אידיאות ואידיאולוגיות. הם רק ביטאו זווית מבט ייחודית כזו שמביטה על העולם כשהיא חמושה בעיניים אחרות - חכמות, חדות, נקיות. מהן נשקפת תמונת עולם מגוונת, מפוכחת, צבעונית, ולכן גם הומוריסטית. עיניים חכמות כמעט מחייכות המזהות תרכובות וגוונים ויודעות שהעולם מצחיק ומורכב מניגודים אבסורדים בחלקם, והאמת אינה מוחלטת אלא מורכבת. זו משמעות הצחוק וההומור. האמת המגוונת והאבסורדית שרובנו עמוסי האגו לא מצליחים לראות.
ולראייה האורבכית הזו שורשים הנטועים עמוק בסיפור לידת האומה והופעת היהדות, זו שגם התחילה בקול צחוק מתגלגל - צחוקה של שרה המתבשרת על הולדת בן לעת זקנתה. צחוקו של יצחק איש השדה, זה שהצליח לראות ולהכיל את תמונת העולם הכוללת כשהוא מריח ונושם את אלוהיו דרך שיח השדה הפיזי, המעשי והיום-יומי. יצחק, שאפילו בעשיו ראה את הטוב, לא כי הוא היה נאיבי, אלא משום שהיה הוא יצחק. ואורי שלנו במובן זה היה "יצחק". כמוהו הבין הוא שאת תמונת העולם הצוחקת, זו שמזהה את הגוונים השונים ויודעת להכיל את כולם, יש לראות בשיח השדה היום-יומי, בפוליטיקה, בתקשורת, בעיתונות, בחיי החברה והמעשה. זו הזירה בה צריך ליצוק את הטוב [ע"ע: "הטובים לתקשורת"]. כי אלוהים, ידע אורבך, נמצא בפרטים הקטנים, במשרד לאזרחים ותיקים ובמשרדי חברה וכלכלה אחרים, שם ב"חדרי המיון" של החיים, צריך לפעול בכל רגע נתון לתיקון וטיפול יום-יומי בכל חוליי החברה, כדי ליצור כאן חברה מתוקנת.
זו תמצית תכלית העשייה היהודית-דתית, עשייה שמעצבת את חיי החברה והכלכלה, נלחמת בעוני, בעושק בריביות הבנקים, בעוולות החברתיות. שם נמצא אלוהים. לכן מפלגה יהודית-דתית אמיתית, שיש לה אלוהים באמת, לא הייתה נלחמת לקבל את תיקי התקציבים והג'ובים לתעשיות הדת, כמשרד הדתות והפנים, כפי שנהגו המפלגות הדתיות מאז קום המדינה. אלא נלחמת על התיקים ששם באמת נמצא אלוהים. התיקים שמעצבים את חיי החברה והכלכלה: תיקי הרווחה, הבריאות, הכלכלה, וכמובן שדה התקשורת המעצבת את שיח התרבות. זו דומני המורשת שהשאיר איתנו אורי. ועכשיו עם הסתלקותו אנו מצווים להמשיך את קולו - ולנסות לפחות לשמוע את שחוקו, ואולי-אולי זהו אותו שחוק מטאפורי מפורסם המבשר את הגאולה העתידית - קול השחוק של "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".
