אסטרטגיה לאומית - זעקת הקוזק הנגזל

נוכח מבטם הקשוח של אלה המכנים עצמם "מפקדים למען ביטחון ישראל", המשתקף על עמוד שלם בכל עיתון. נזכרתי במשפט אחד מתוך נאום שנשא מח"ט 7 בסיום מלחמת "ששת הימים" - שם במבט קשוח לא פחות משל האבירים אמר (גורודיש ז"ל), "אל המוות הישרנו מבט, והוא השפיל את עיניו". להרף כמעט והייתי מקבל דרישתם "רק לא ביבי" וגם לאמץ את "היוזמה הסעודית". אלמלא זיהיתי כי המדובר באותם קצינים שכינו עצמם בעבר הלא רחוק כ"המועצה לשלום וביטחון", המאחזים מזה זמן את עיני הציבור, כפי שהשתקף בתמיכתם בכל הכישלונות מאז אוסלו, עבור להמלצתם (שהפכה למנוסה) לצאת מלבנון, לקריאתם לצאת מגוש-קטיף, וקנח במאמציהם לשחרר את גלעד שליט בכל מחיר. בעוד המקור למימון פעילותם בא ממקורות שבין רחוב הירקון (דאז) לארצות הים. כך שרק מקצתו אם בכלל נבע מאמונה נטו, בעוד שרובו תועד לשרת את השקפתם הפוליטית - שלהם ושל שולחיהם. להלכה אחרי המהפך הפוליטי ב-1977, נותק ההקשר הפוליטי בין מפלגת העבודה למינוי אנ"ש לתפקידי בכירים, בצה"ל בשב"כ במוסד, ובמשטרת ישראל. אלא שזה החזיק מים עד למלחמת שלום הגליל, אחריה נוצר סדק דרכו קצינים במדים קראו תגר על ממשלה נבחרת. מה שלימים בסמוך ל"הסכם אוסלו" הפך לאשד סואן. כאשר אותם קצינים והפעם במיל' כולם תומכי שמאל, קשקשו עצמם לדעת בתמיכה בהסכם, מבלי דעת להשלכותיו האסטרטגיות בכלל, ובפרט לצורך בהכנת צה"ל להרתיע את ערפת מהפרת ההסכם. למרות שכל בער אמור היה לדעת, כי בד-בבד לניהול המו"מ חייב הצבא להתכונן "לשלום", בשווה ערך כאילו המלחמה לפניו. על-אף זאת איש מהחבורה המתגדרת בעברה הביטחוני לא צייץ ולו הגיג אחד בודד, על החובה להכין את צה"ל כהלכה לקראת ההסכם המתגבש, ולא בכדי. מסתבר כי בכל מלחמות ישראל, כשל הפיקוד הבכיר בהערכת מוכנותו ויכולתו של צה"ל למשימותיו. מבוא לשיבוש החלטותיו לעת המלחמה, ולעיוות עד כדי פגיעה ממשית בקבלת ההחלטות בדרג המדיני. מחדל, שבגינו נדרשה ישראל לתשלום מיותר בדם ובדמים. לא פלא כי סופם של המלחמות סימן בקביעות את תחילת עבודת וועדות חקירה, שסופם בהמלצה לגרש מתפקידם (למעט דני חלוץ שפרש עוד בטרם) כל ראשי מטכ"ל - שבגורלם נפל לנהג את הכוחות במלחמה. אכן רבות ההוכחות לכשל הערכת היכולות, אך אין טובה מזו של אחד ממובילי תנועת המפקדים (רא"ל דני חלוץ), שבראיון במסגרת "פגוש את העיתונות" הודה "כי הופתעתי מחוסר מיומנותו של חיילות היבשה". מאחר שהוא כמו חבריו לתנועה פרשו מצה"ל מזה עידן, ברי כי מקמצוץ המידע לעת שירותם, לא נותר דבר זולת אבקת הרחה לסימום, ותו לא. על כן, בהיסמך על שיגיונות אותם "מפקדים למען ביטחון ישראל" המשתקפות תדיר במהופך לאינטרס הלאומי. חייבת "כל אם עבריה" החרדה לעתיד משפחתה, להפנים, כי חבורת ה"מפקדים למען ביטחון ישראל" לוקה בהבנת סוגיות הביטחון של ישראל. לא כל שכן עליה להפריד לעובדת היותם, אשפי טייס, רבני שריון, וככאלה שהוציאו פסקי הלכה בתחום לחימת הרגלים. לעובדה שאיש מהם לא נתן דעתו לצה"ל כמכלול, וממלא לא פעל ואו הפיק את לקחי המלחמות בהקשר להפעלתו כמקשה אחת. מה ששימר את צה"ל כקבוצת תאגידי משנה, המתקשה לתפקד במשולב במינון במקום ובזמן לעת המלחמה. כסימן דרך וכמורשת ליורשיהם, המתקשים לסכל את הפגע הרע. זה שעל שרירותו עמדנו במלחמת לבנון השנייה, בעופרת יצוקה, בעמוד ענן, ובצוק איתן.