דרושים שינויים

העובדה שחנין זועבי נבחרה שוב לכנסת, היא לא תעודת כבוד לדמוקרטיה הישראלית אלא תעודת עניות למערכת המשפט שלה. הגברת הזאת תומכת בטרור – ואת זה קבע בית המשפט העליון, כאשר אישר את השעייתה מפעילות בכנסת. נכון שזו הייתה קביעה רק לצורך ההליך האתי, אבל אני לא מבין מדוע אותה קביעה עובדתית לא הספיקה לאותו בית משפט כדי למנוע ממנה להתמודד בבחירות. לדמוקרטיה יש חובה, ולא רק זכות, להגן על עצמה ממי שמשתמשים בה כדי להרוס אותה. את הלקח הזה למד העולם בצורה הקשה ביותר: הנאצים עלו לשלטון בגרמניה אחרי בחירות דמוקרטיות ובעקבות מהלכים פוליטיים. קל וחומר, שלמדינה יש חובה להגן על עצמה ממי שמשתמשים במוסדותיה כדי להילחם בה. זועבי רוצה שמדינת ישראל תיעלם, והיא משתמשת בכנסת ישראל כדי לקדם את המטרה הזאת, תוך שהיא נהנית ממשכורת ולשכה ועוזרים וחסינות – כולם על חשבונה ומכוחה של המדינה שהיא רוצה להשמיד. חוק יסוד הכנסת מונע התמודדות בבחירות ממי שיש במעשיו או בדעותיו – במפורש או במשתמע – כדי לשלול את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, או כדי לתמוך במאבק מזוין נגד ישראל. מתברר שההגדרות האלו לא מספיק מדויקות ומאפשרות התחמקות מן האיסור (כן, האיסור) על התמודדותו של אדם כזה. לכן, צריך להדק אותן ואולי גם לצרף תקנות שיתנו דוגמאות ויקבעו כללים אמפיריים, כדי שזועבי ודומיה לא יישבו בכנסת ה-21.

לא משנה האם הליכוד צודק או לא צודק בטענותיו על מיליונים שהוזרמו למפלגות השמאל דרך עמותות, כי במצב החוקי הנוכחי – גם הימין יכול לפעול באותה דרך. החוק מגביל תרומות ישירות למפלגות, אבל לא מטיל מגבלה כלשהי על פעילות חוץ-מפלגתית, כל עוד לא ניתן להוכיח זיקה ישירה בינה לבין מפלגה מסוימת. זו בעיה קשה. מצד אחד, יש כאן דרך חוקית לעקוף את חוק מימון המפלגות ולשפוך מיליונים ממקורות עלומים ללא כל פיקוח. מצד שני, הגבלה של הפעילות הזו פירושה הגבלה על חופש הביטוי הפוליטי, צעד שהוא כמובן חמור מאוד במדינה דמוקרטית. פתרון אפשרי הוא לקבוע שפעילות כזו חייבת להיעשות במסגרת עמותות, הנתונות לפיקוח רשם התאגידים ומחויבות בהגשת דוחות. איסור כזה ימנע פעילות נקודתית פרטית, כמו למשל פרסום מודעות, אך דומה שזה הפתרון היחיד המתקבל על הדעת. נכון שהוא יפגע בצורה מסוימת בחופש הביטוי הפוליטי, אך שום חופש אינו מוחלט, ומדובר במגבלה לתכלית ראויה (שמירת חוק המימון) ובמידה שאינה עולה על הנדרש (רוב הפעילות תוכל להתקיים). מכל מקום, הנושא מצריך דיון מעמיק ומתן מענה, כדי שהבחירות לא ייראו כמו ליגת האלופות האירופית: כסף מחו"ל שנשפך ללא הגבלה, ומשנה ללא הכר את חוקי המשחק ההוגן.

שנים רבות יודעים כולם, שחוקי התעמולה רלוונטיים כיום בערך כמו אסימונים לטלפון ציבורי. המגוחך שבהם: האיסור על תעמולה ברדיו ובטלוויזיה ב-60 הימים הקודמים לבחירות. זה היה איכשהו הגיוני כאשר היו ערוץ טלוויזיה אחד ושתי תחנות רדיו, וזה כמובן חסר כל משמעות בעידן האינטרנט, הטלפון הסלולרי והרשתות החברתיות. משום מה, אף חבר כנסת לא קם ומציע לבטל את החוקים הללו. ההסבר היחיד שיש לי הוא, שהח"כים נהנים מהיכולת לעתור ללא הרף זה נגד זה, לקבל עוד כותרת קטנה ולהטריד עוד קצת את היריב. הם לא מבינים, שהתוצאה היא גיחוך שלהם (שזה לא נורא), של מערכת הבחירות (שגם זה לא נורא) ושל החוק (וזה רע מאוד). הגיע הזמן לעשות מעשה ולהתאים את החוקים למציאות של המאה ה-21, שזה אומר: הכל מותר, חוץ מלשון הרע מובהקת.

אני קיבלתי לטלפון הנייד שיחת טלפון מאלי ישי ומבנימין נתניהו. בני קיבל מכתב ושיחת טלפון ממרצ. שנינו לא רשומים ביחד, בליכוד ובמרצ, ושנינו מעולם לא נתנו להן את פרטי ההתקשרות שלנו. אנשי מרצ אמרו לבני, שהפרטים מופיעים בספר הבוחרים. יכול להיות, אבל עדיין חייבות להיות מגבלות על מה שמותר לשלוח לנו. כידוע, חוק הספאם אוסר לשווק לנו אפילו חבילת סבון ללא אישורנו. מקל וחומר, שהוא צריך לאסור לשווק לנו תעמולה פוליטית ללא אישורנו. אם החוק אוסר זאת – יש לאכוף אותו גם על המפלגות. ואם לא – אז צריך להרחיב אותו כך שיחול גם עליהן. האפשרות השנייה כמובן בעייתית: עוד לא נולד חבר הכנסת שיגביל את עצמו. אז שמשרד המשפטים יציע את זה, ולכל הפחות נראה את הפוליטיקאים מתפתלים בניסיון להסביר מדוע הם מתנגדים: אם הם מטרידים אותנו, אז מגיע לנו גם ליהנות קצת.

התשובה לשאלה האם לפתוח בחקירה או להגיש כתב אישום נגד מועמד לכנסת בסמוך לבחירות, היא סבוכה. מצד אחד, מותר לציבור לקבל את כל המידע וחובה למנוע שיבוש מהלכים בשל עיכובים מיותרים. מצד שני, חקירה כזו עלולה להוות התערבות של רשויות אכיפת החוק בהליך הדמוקרטי, ולהשפיע עליהן הרבה לפני שיש פסק דין. הפתרון לבעיה זו כרוך בפתרון לבעיה נוספת הקשורה לחקירות נגד אישי ציבור: באיזה שלב ראוי שיפרשו מתפקידיהם. ההתלבטות כאן היא דומה: מחד-גיסא, לא ראוי שחשוד יישא בתפקיד ציבורי בכיר, ולו רק משום שראשו אינו נתון לתפקידו; מאידך-גיסא, הוא לא הורשע וחייבת לעמוד לו חזקת החפות. ההצעה שלי לבעיה השנייה: למנות שופט בדימוס לשופט חוקר שילווה את החקירה, וייתן חוות דעת על טיב הראיות לכאורה; ועדה ציבורית, דוגמת הוועדה להשעיית ראשי ערים, תחליט האם על הנבחר להשעות את עצמו ולכמה זמן. באופן דומה אפשר לטפל בחקירות ובכתבי אישום בזמן בחירות. מובן, שאם מדובר בחקירה סמויה – גם התהליך הזה צריך להיות סודי. המשטרה תציג את הראיות לכאורה בפני שופט בדימוס, הוא יחווה את דעתו, וההחלטה האם ומתי לפתוח בחקירה, להמשיך בה או להגיש כתב אישום, תהיה בידי שלושה אנשי מקצוע בלתי תלויים. אפשר למנות שופטים בדימוס, אולי סניגור בכיר, אולי פרקליט מדינה לשעבר, ובכל מקרה – שההחלטה תעבור מסננת אוביקטיבית. כך יהיה איזון בין צורכי החקירה, השוויון בפני החוק, אמון הציבור ושמירת טוהר ההליך הדמוקרטי. סוגיה נוספת היא פרסום של דוחות מבקר המדינה בעניינים העשויים להשפיע על הבחירות (ע"ע מעונות ראש הממשלה ומחירי הדיור). הסוגיה מתעוררת משום שבשל ריבוי הדוחות, המבקרים האחרונים לא יכולים להסתפק בדוחות השנתיים אלא מפזרים אותם לאורך השנה. המצב האידיאלי הוא לקבוע בחוק שהמבקר יפרסם מדי שנה שני דוחות בתאריכים קבועים מראש, יתמצת אותם, יתמקד בעיקר ואז יכלול הכל באותם שני פרסומים. אם זה אינו אפשרי, ראוי לקבוע שדוחות בעלי השלכות פוליטיות לא יתפרסמו ב-30 הימים שלפני הבחירות. מאחר שהבחירות נקבעות כ-100 ימים מראש, זה יתן למבקר די זמן להשלים ולפרסם דוחות שבהכנה, בלי שתהיה אפילו מראית עין של התערבות בבחירות.

נושא משפטי נוסף הוא המגבלות שהטיל יהודה וינשטיין על פעולות הממשלה מאז הוחלט על פיזור הכנסת. למעשה, וינשטיין הפך להיות השליט העליון של המדינה בשלושת החודשים האחרונים, וזאת מבלי שחוק כלשהו העניק לו את הסמכות הזאת. אבל לך תתווכח עם היועץ המשפטי ערב בחירות, ובמיוחד כאשר הוא גם ראש התביעה הכללית – ודי לחכימא ברמיזא. כל נושא הייעוץ המשפטי מצריך רפורמה מקיפה, ולא כאן המקום לדון בה. במסגרת זו, צריך לקבוע כללים ברורים וידועים מראש לגבי החלטות של הממשלה עד להקמתה של הממשלה הבאה. באופן עקרוני, המגבלות צריכות להיות החריג; לא ייתכן שיהיה ואקום שלטוני ולא ייתכן שפעולות של הדרג הנבחר יהיו כפופות לאישורו של הדרג הפקידותי. מאחר שהיועצים המשפטיים נוטים לאימפריאליזם, כדאי שהכללים הללו יהיו מאוד פרטניים ויירדו עד לרמת הדוגמאות הספציפיות. הגיע הזמן להחזיר את השלטון למי שאמור לשלוט, ולהחזיר את היועצים למעמד של ייעוץ.