שבעים אומות ושבעים לשון הם בגדר של מטפורה מספרית לעמים הרבה, רב יתר משבעים, ולשונות כמעט עד אין ספור. "יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים", מברך יצחק את בנו יעקב (בראשית כ"ד,כ"ט), ועמים, אומר המדרש, "אלו שבעים אומות" (מדרש רבא,פרשה ס"ו). בין עיבל לבין גריזים מצטווה משה להקים מצבה, "וְכָתַבְתָּ֣ עַל-הָאֲבָנִ֗ים אֶֽת-כָּל-דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את בַּאֵ֥ר הֵיטֵֽב" (דברים כ"ז, ח'), וחז"ל יודעים לפרש, ...וכתבו עליהם את כל דברי התורה בשבעים לשון" (סוטה ל"ו,א'). בין שבעים, שהוא הרבה כל כך, בחר ה' באומה אחת בלבד, ועל זאת בקטנה שבאומות,ואומר לבני בחירתו מפורשות בתורתו, "לֹ֣א מֵֽרֻבְּכֶ֞ם מִכָּל-הָֽעַמִּ֗ים חָשַׁ֧ק ה' בָּכֶ֖ם וַיִּבְחַ֣ר בָּכֶ֑ם כִּֽי-אַתֶּ֥ם הַמְעַ֖ט מִכָּל-הָעַמִּֽים" (דברים ז',ז').
שתי בחירות היו, ראשונה הייתה הבחירה שבחר ה' באברהם, שאהבו, "וְאַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֣ל עַבְדִּ֔י יַעֲקֹ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּחַרְתִּ֑יךָ זֶ֖רַע אַבְרָהָ֥ם אֹהֲבִֽי" (ישעיה מ"א,ח'). באותה שעה אברהם לא היה אלא ראש משפחה קטנה, אפילו לא שבט, בוודאי לא עם, ולא אומה, מְעַ֖ט פרטי לחלוטין, מְעַ֖ט אישי, לא מְעַ֖ט לאומי. הוא היה אוהב ה', "אַבְרָהָ֥ם אֹהֲבִֽי", ואף על-פי שהדברים אינם כתובים - הם משתמעים, באהבתו את ה' קנה את בחירתו, ואהבה זאת משמעה שהיה דבק בדרכיו של ה', מה הוא רחום וחנון אף הוא היה כן. מה הוא גומל חסדים אף הוא כן. מה הוא ארך אפים אף הוא כן, מה הוא קדוש, אף הוא קידש עצמו בשמירה על מצוות ובפרישה מעבודה זרה. (על-פי פסיקתא זוטרתא דברים,פרשת ראה). הוא נבחר כי היה ראוי להיבחר.
במעמקי הבאר ממנה אנחנו דולים את המים שמשיבים את נפשנו גם בימים הרבים והקשים בהם לא נחשבנו לנבחרים אלא למנודים באומות, לנו האותיות של הפסוק הזה שאמר ה' לאברהם. שוטמי בארותינו דלו וקראו באותיות יוהרה המנשאת אותנו והמשפילה אותם. כמה שנאה הספיגו בעולם בזדון בו העלימו את ה'הצנע לכת' הנהדר כשאמרנו מתוך סידור תפילותינו, "אתה בחרתנו מכל העמים". תשוקה גדולה להיות ראויים לבחירה נקוותה בפסוק ובמילות התפילה, כמיהה להיות ראוי, שאיפה לטוב, ליושרה, לעליה במעלות הצדק והמשפט, ציפייה להיבחר על-ידי מי שרואה ללב, ולזכות להיאהב בזכות ההשתדלות הנאצלת לנתב דרכינו על-פי מפת המידות. רבותינו למדונו כי להיות נבחר הוא לעמוד במבחן הענווה העליון ואילו המקטרגים ראו בו עדות ליוהרה, לצבירת ענק של נכלולי התעלות על אוכלוסי כל העולם כולו, של ניכוס כביכול של בורא העולם ובידולו מכל שאר ברואיו בצלם, של חטא שלא יכופר אלא בניסיון לכפות על ה' חרטה על הבחירה הזאת באברהם, וביטולה מכל וכל.
בבחירה הזאת הראשונה, בה בוחר ה' באברהם אוהבו, מתבשרת גם הבחירה השנייה, "מֵֽאַהֲבַ֨ת ה' אֶתְכֶ֗ם וּמִשָּׁמְר֤וֹ אֶת-הַשְּׁבֻעָה֙ אֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם הוֹצִ֧יא ה' אֶתְכֶ֖ם בְּיָ֣ד חֲזָקָ֑ה וַֽיִּפְדְּךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים מִיַּ֖ד פַּרְעֹ֥ה מֶֽלֶךְ-מִצְרָֽיִם" (שם,ח').יציאת מצרים היא הבחירה השנייה מכוחה של הנאמנות להבטחה הראשונה. אבל באורח שקשה עד למאוד להבינו או להשלים עימו, לנות התיבות "וַיֹּא֣מֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי-גֵ֣ר יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה" (בראשית ט"ו, י"ג). למה? אם כי וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אינו לשון ציווי (על המצרים) אלא לשון סיפור, אי-אפשר להפריך את הדטרמיניזם שבנבואה הזאת. האלוהים אינו יכול לטעות לא ב "הַבֶּט-נָ֣א הַשָּׁמַ֗יְמָה וּסְפֹר֙ הַכּ֣וֹכָבִ֔ים אִם-תּוּכַ֖ל לִסְפֹּ֣ר אֹתָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֥ה יִהְיֶ֖ה זַרְעֶֽךָ" (בראשית ט"ו, ה') ולא ב "וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה" ומי שמאמין בזה, לא נמלט מזה. העבדות והעינוי היו לחלק בלתי ניתן להפרדה מבשורת בחירת ישראל, גם בשעתה גם ארבע מאות שנה לאחר מכן. מה יכול להיות הרציונל מאחורי הרצון האלוהי הזה?
אפשר הוא מסתתר בפסוק "הִנֵּ֥ה צְרַפְתִּ֖יךָ וְלֹ֣א בְכָ֑סֶף בְּחַרְתִּ֖יךָ בְּכ֥וּר עֹֽנִי" (ישעיהו מ"ח,י'). שני רעיונות מורכבים באים לכלל ביטוי בשבע התיבות של הפסוק. כשם שמתכת גולמית מיטהרת מסיגיה בכור, כן עם גולמי, אינו נקי ממגרעות המכשילות אותו מהתעלות, ואלא אם כן הוא מיטהר - הוא כושל. הִנֵּ֥ה צְרַפְתִּ֖יךָ היא בשורה כי הקדוש ברוך יהיה כצורף שיעביר את העם בו בחר בגולמיותו בכור מצרף להכין אותם להיות ראויים לחרות ולקבלת עול מלכות שמים בסיני. אבל הכור לא יהיה כור בו מצרפים כסף באור, באש, אלא כ֥וּר עֹֽנִי, כור שהעניות היא להבתו. לשון אחרת, מצרים המשעבדת כולה תהיה ככור מצרף. להבת העוני תוצת בו עם הירידה למצרים והלחץ ילך ויגבר במשך ארבע מאות שנה עד שהעוני יגיע לשיאו וייסוריו יסירו מלב צאצאי אברהם את הסיגים המשחיתים ויכשירו את עם העברים להיות ראויים ל"בְּחַרְתִּ֖יךָ", לבחירה השנייה המאמתת את בחירת ההבטחה הראשונה.
האלוהים כמו חיכה לאות כי העוני אותו הכין, יבשיל. כנגד "יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי-גֵ֣ר יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗" הוא אומר למועד ארבע מאות השנה, "רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת-עֳנִ֥י עַמִּ֖י" (שמות ג',ז'). הוא שומע את הזעקה, הוא יודע את המכאובים, הוא ער לעינויים וללחץ שמצרים לוחצים אותו. העוני השיג תעודתו, הכשיר את השעה "וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל-פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת-עַמִּ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם" (שם,י'). המצוקה היא כר גידולו של חשבון הנפש. הרווחה היא חממת השכחה. חז"ל דורשים (חגיגה,ט',ב') "שחזר הקדוש ברוך הוא על כל מידות טובות ולא מצא לישראל תקנה אלא העניות", זו החושפת את עוצמת כוחות הנפש הנאבקים במחסור, המלמדת כי ערכים אינם נקנים במחיר, ועיניים התלויות בכסף ובזהב אינן רואות מה שעיניים התלויות בנותן התורה רואות.
העניות אינה אידיאל. היא מבחן. יש עניות מנוולת. עניות שאין לה מציל. עניות שאינה חולמת בלילות אלא על עניות עוד ועוד, שהיא האופק של עצמה. אבל יש גם עשירות מנוולת. יש עשירות שמדמה לקנות בכסף אלוהים ואדם. עשירות הרואה בזולת משאב. עשירות שעובדת את עצמה ובונה מדינות לאכול כל פריה למעלה משובעה, ומתקנת בה תקנות המבטיחות את שלומה שלה כטירות בצורות בשמים. כור העוני מציל מן העניות המנוולת מודרת התקווה ומן העשירות המנוולת מודרת החמלה. בלי תקווה אין עם. בלי חמלה אין לה קיום. 'חוסר כל' ו'רוב כל' הם מחסומים תאומים, אומנם לא זהים, מפני החרות.
אפשר כי במעמד הבחירה באברהם שנתבשר כי יהיה אבי האומה הנבחרת חזתה ההשגחה העליונה את דברי ימי העתיד על-פי הכוחות המעצבים של העניות המנוולת, העושר המשחית, וכור העוני המצרף. יעקב שעשה חיל גדול ברועו את צאן לבן והעשיר לאחר שנפרד ממנו ועלה בראש גלגל הגורלות האלגורי, ירד באותו גלגל מטה והגיע עד פת לחם. הניסיון היה קשה מנשוא. הוא לא יכול היה לרעב בארץ ושילח את בניו לשבור בר במצרים. עניותו הייתה מנוולת. בעבור פת לחם נאלץ לוותר גם על אחיו הקטון של בנו האהוב, המת החי הנעדר. עניות מנוולת זאת הורידה את יעקב בשבעים נפש מצרימה. יוסף עלה במעלות השלטון והממון והבטיח לבני משפחתו "... לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם... וּלְהַחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה" (בראשית מ"ה,ה'-ז'). עד אשר קם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף, חי העם העברי חיי רווחה מופלגים. גושן לא הייתה גלות במהותה, "וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם" (שמות א',ז').אי-אפשר היה לצפות, לא בארץ ולא בשמים, שהמהגרים המצליחנים להפליא, שהתייחסו לגדול מיטיביה האגדי של מצרים יטפחו חזון של שחרור מנכר נדיב שאיבד לחלוטין את ממד גלותיותו. מי שיושב בטח במבחר הארץ אינו מועמד לנוד נבחר אל מדבריות הגאולה. אין לו מושג שחסרה לו חרות.
אילולא קם מלך רדוף פרנויה שחשש שמא יגברו עליו נתיניו הזרים ויתווספו לאויביו המדומים, לא היה עידן העשירות המנוונת את עם העברים באה לקיצה בגזירות דיכוי,עינויים, שלילת זכויות. מצרים כולה הייתה לכור עוני. השעבוד בימים הארוכים של עבודות הכפייה והפרך הוליד את חזון החרות בלילות הארוכים של הרעב. למעלה בשלה ההכרה שבא מועד לבחור, למטה גמלה שעה להיבחר. כל הגלויות כן. אם הן נכר של טובה ורווחה גדולה, גלוי וידוע שהן בחינת "וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט ... וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַּ עָשָׂ֔הוּ ..." (דברים ל"ב,ט"ו) ואין ייאוש מגאולה גדולה מזה. נטישת אֱל֣וֹהַּ עָשָׂ֔הוּ משמעה נטישת הדרך העושה את העם לראוי להיבחר. אם הגלויות הן נכר של רדיפה, ודיכוי, ושלילת זכויות, וסיכון הגוף והנפש, הן הופכות ל כ֥וּר עֹֽנִי, הן מצרפות, הן מציתות את הכמיהה לחרות, מכשירות את אומץ הלב להסתכן וליטוש לאומים, גם את מכתם וגם את חסדם, וללכת חופשים אל ארץ הבחירה.
פתגם עממי בלשון הארמית, המצוטט בגמרא באותה מסכת חגיגה, אומר כי "נאה העניות לישראל כרצועה אדומה על צווארו של סוס לבן". החוכמה המכונסת בפתגם עממי של אז מסרבת להתפרש בקלות בפי חכמי דורנו, אך מי פטור מניסיון פתרונו. סוס לבן, נחשב לאציל בסוסים. מזגו הטבעי סוער. בלא רצועה מרסנת הוא פורץ גדר, שועט בלי כיוון. בעדרי הסוסים הנועזים נחשבות הרצועות כמגבילות, כחוטאות לכוחות השחרור מכל רסן. אבל בקרב הפרשים הנאורים, נאה הרסן לסוסים אצילים. הוא מעצים יכולות, מפיק משמעת, מגדיל את שליטת הסוס על כוחותיו ויופיו מרתק ממרחקים. גם הרצועה זוכה לממד אסתטי, האדום מבליט את הלבן והלבן מבליט את האדום והסוס ורצועתו נעשים אצולה אחת. עניות מצרפת, שמכשירה את המתייסר להיות ראוי לבחירה, שמכינה אותו לצאת אציל נפש מכל עבדות אל החרות, יש בה יופי מוסרי המקרין על יופיו של בן החורין, יש בה תקווה המחישה את מימושה, וכור העוני מאשיר. |