עם סיום ליל הבחירות תשע"ה הוכרעה השנאה וגברה האהבה. עם ישראל ניצח ובגדול. ניצחה האהבה את השנאה.
רשעותה של התקשורת הישראלית נחשף לעין כל כשקרנית, עושה שימוש כוזב בסקרים, ועסוקה בציד מכשפות נגד ראש הממשלה והציבור הלאומי. התקשורת הממוסדת הובסה על-ידי הרשת החברתית ועל-ידי ההיגיון הבריא של רוב העם היהודי. הידד לתקשורת הישראלית החדשה הנאמנה לעם היהודי: גלי ישראל, ערוץ 7, בשבע,
מקור ראשון, ערוץ 20 בטלוויזיה, עלוני השבת. הידד לעיתונאים אמיצים, כגון:
חגי סגל. קלמן ליבסקינד. דוד בדין.
לא בערבים אשר בעזה, ולא בערבים אשר התאחדו ברשימה אנטי ציונית מאוחדת לכנסת, ולא בערבים אשר ברש"פ, נטיח היום האשמות. מה לנו כי נטען על אחדותם בשנאתם העזה אלינו? עשרות בשנים הם יושבים בעזה, ביהודה ושומרון, בנגב בגליל ובגולן, ובכל מרחבי הארץ הקדושה לנו, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והשממה, לה לא יכלו הם ואבותיהם. ארץ ישראל נענית רק לעם ישראל.
נבקש את רודפי ראש ממשלתנו
בנימין נתניהו ומשפחתו, ואת דמיי אחיינו ואחיותינו הנרצחים בידי ערבים צמאי דם, מעצמנו. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעודנו במלואו? הנשכח מאיתנו כי העם היהודי הקדוש הזה, נושא על כתפיו את שערי עזה וחיזבאללה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים - השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על-מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו כולנו היהודים, להיות מאוחדים, בוקר וערב, חמושים וערוכים.
אנו כולנו
מתנחלים, ובלי קסדת הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית, לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. על חרבנו נחיה עד בוא משיח צדקנו.
מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך בתוכנו ומסביבנו, גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה המחלוקת בינינו, שנאת החינם בינינו, נגע הפיצולים שבנו, את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו ולמסור את ארצנו. אלינו זועקים דמי אחינו ואחיותינו מגופם השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא, וממש שוב ושוב התפתינו, האזנו והאמנו לרשעים ונוכלים שהם רוצים בטובתנו.
את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת את חיי מאות אלפי ערבים היושבים בקרבנו ומסביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את בנותינו, את בנינו, את רכושנו, את אדמתנו, את דמנו. אל נסב עינינו פן תיחלש ידנו. זו הבחירה בחיים. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו. כאן למדתך תורה אם בא להרגך (סנהדרין סב).
התל אביבי המצוי, כמו רבים מהישראלים בין גדרה לחדרה, לא משגיח בסכנות האופפות את ישראל ולא רואה את מלוא החומרה שבאיבה שהערבים רוחשים לנו. האור שבלבו מעוור את עיניו, ולא רואה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אזניו, והוא אינו שומע את קול הרצח האורב. כבדו שערי רמאללה עזה וחיזבאללה מכתפיו ויכלו לו. על כן הוא הולך שולל אחרי מנהיגי שקר. על כן הוא מוקסם מהבטחות שווא. אך גם בתל אביב וסביבותיה חלה התפכחות. העם הולך ומתפכח. יש בתל אביב בין גדרה לחדרה צמא גדול. לא רק צמא למים ולא רק רעב ללחם כי אם לדבר השם יתברך. אלוהים יבקש את נרדף והנרדף נתניהו והמחנה הלאומי ניצחו את קורי העכביש מעל שמי תל אביב. שם קץ לחושך. רוח אלוהים מרחפת על פני ארץ ישראל.
ישראל, מאז קומה, נאבקת מאבק כפול באיבת הערבים כלפיה. המאבק האחד הוא על עצם קיומה. מאבק שהחל עם ההחלטה על הקמת המדינה היהודית ועם התקפת צבאות ערב עליה כדי להכחידה. זו מלחמה שנמשכת עד עצם היום הזה. ואולם לישראל המאבק בינה ובין הערבים אינו רק במלחמת הצבאות, והשאלה אינה רק מי ינצח בשדה הקרב.
ישראל אינה רוצה במערכת יחסים בינה ובין הערבים שתושתת על מנצחים ומנוצחים. זהו מאבק על אורח החיים שישרור בין העמים. הערבים באים אלינו בסכינים ובטילים, ואנו רוצים לחיות אתם בשלום. עם בצד עם, כעמים החפצים בחיים. הם באים אלינו בשם ההכנעה והשעבוד וכריתת הראשים. אנו באים אליהם בשם ה' אלוהי ישראל.
האויב הערבי, המתאחד ברשימה ערבית מאוחדת, העורך נגדנו טרור מדיני, נמצא בתוכנו ורוקם מזימות של טרור פוליטי, טרור עממי, טרור של סכינים ושל אבנים ובקבוקי תבערה. האויב הערבי נוקט נגדנו טרור של גזל אדמות ורכוש, של גזל מים ומתכות ומכל הבא ליד. האויב הערבי מתכונן לקראתנו בלוחמת מנהרות וטילים. האויב הערבי מתכונן לקראתנו במלחמת סבך עם כוחות אירניים הפרוסים בגבול הצפון. האויב הערבי אינו יודע שהוא מאחד את כולנו, בעל כורחנו, והמלחמה לחיים או למוות על תקומתה של מדינת ישראל מוחה ומשכיחה את פילוגי העבר וההווה.
הבית היהודי לא רק מעניק לעם היהודי את הנועזים והמסורים שבלוחמי ישראל, אלא הוא גם סמל העם המתאחד, האומר כי לא לנצח תאכל בנו חרב הפירוד. השלום בתוך עם ישראל הוא העתיד והוא הניצחון האמיתי.
