חבל שאלה הם פני הדברים, אך ההגינות מחייבת להודות -
הבית היהודי ספג מפלה בבחירות. עוד בטרם מונחת לפנינו התוצאה הסופית, ברור לכל שהתנופה נעצרה וכי האחיזה בהגה תהיה בהתאם, רפה יותר ומשפיעה פחות.
מי שעיניו בראשו, יכול היה להבחין תוך כדי תנועה בהתרחשות הזוחלת לאורך שנתיים, בהן הראתה לנו מפלגת הבית והעומד בראשה כיצד מתרחקים מבסיס הכוח, כיצד מתנכרים לעקרונות ואמונות יסוד, כיצד מייצרים אכזבות וכיצד מרחיקים תומכים.
הברית עם הריקא לפיד הייתה איתות ראשון, חמור יש לומר. המטרה לא יכולה לקדש את האמצעים וחבירה טכנית על-מנת להבטיח כניסה לממשלה הייתה צריכה להתמצות עם סיום הכניסה לקואליציה וקבלת התפקידים במוסדות השלטון ובמסדרונות הכוח. תחת זה קבלנו המשך מעיק של שיתופי פעולה בנושאים שונים, חלקם עקרוניים ממש. הציבור לא יכול היה להסכין עם התנהלות כזו.
בהמשך נשמעה התבטאות מקוממת מאוד מפי הרב רונצקי לפיה יש לבית היהודי יותר משותף עם יש עתיד מאשר עם החרדים. זה כבר היה מוגזם. מחילה, יש גבול לכל תעלול! מה משותף למען השם - היחס לתורה, היחס להתנחלויות, היחס לישיבות, היחס לשבת, היחס לגיור, היחס לנישואין וגירושין ולמשפחה היהודית? רבים ועבדכם בכללם הזדעזעו מההתבטאות שאין אומללה הימנה.
הברית הלא כשרה יצרה קרע עם העולם החרדי אותו קשה מאוד לאחות. תידרשנה שנים של בניית אמון מחודש על-מנת שבני התורה ילמדו מחדש לאהוב איש את... אחיו.
שחרור הרוצחים הערבים היה מסוג הקשים השוברים את גב הגמל. בניגוד למצג שהציג
נפתלי בנט לפיו "אנחנו עצרנו את שחרור הרוצחים" (בתוספת "הישראלים") האמת היא שהחברים הטובים עמדו מנגד ולא עשו די (כדוגמת איום בהפלת התקציב כהצעת פייגלין) על-מנת למנוע את הזוועה הכל-כך מבישה, הכל-כך לא מוסרית, הכל-כך לא יהודית. רבבות רבבות של יהודים מיוסרים הביט באימה ובחוסר אונים במחזה המביש בו טובחי יהודים תמימים יוצאים לחופשי בעשרותיהם ואין מושיע.
לדעת רבים הייתה זו נקודת שפל ערכית ממנה קשה מאוד לתקן, לעשות תשובה.
חוקים רבים מדי מהם נודף ריח של פגיעה בקודשי ישראל ובאופייה היהודי של המדינה התקדמו כאשר הפרגמטיזם הארור מכשיר כל שרץ. זהו המשחק הפוליטי - חוק זה חשוב לי מאוד, אוותר לך בחוק אחר החשוב לי אף הוא אך פחות. יותר מדי פשרות כאלה העיבו על הקדנציה הקצרה וכך מצאו עצמם עוד ועוד יהודים טובים מתרחקים מהבית.
בשלהי הקדנציה ותוך גלישה למערכת הבחירות ולקראתה שמענו אמירות, איך אגדיר זאת, "מעניינות" מפי בנט. רק כדוגמה אזכיר את הצהרתו לפיה "99% מערביי ישראל נאמנים למדינה". הדברים נאמרו לאחר שראש עיריית אשקלון הודיע שיפסיק העסקת פועלים ערבים בעירו, על-מנת לחסוך בדם ובחיי יהודים. תוך כניעה למולך (התקשורת והשמאל) הצטרף בנט למקהלת המגנים ופלט את השטות הנ"ל. על כגון דא אומרת אמי שתאריך ימים בטוב - "אם זה לא היה שלי, זה היה מצחיק!".
ואחר-כך פרשת אוחנה שהיכתה בבטן הרכה את היהודים האמוניים, התמימים, הצדיקים, שלא הסכימו להבין הכיצד מוצנח "אייקון תרבותי" הישר לתוך בית המדרש..., לתוך הבית פנימה. התשלום על הטעות היה חותך ומיידי.
לסיום - בבית היהודי רב החיוב על השלילה. הפוטנציאל קיים ויש מקום, אפילו דרישה, למפלגה גדולה שבסיסה בציונות הדתית. עם זאת, יש לזכור שגם פתיחת השורות לעמך ישראל חייבת להיעשות תוך הנפת דגלים ולא על-ידי קיפולם והצנעתם. אכן אין צורך להתנצל, אבל אם יש רצון לאחוז לא רק בהגה, אלא גם במפתחות, כי אז צריך לנהוג (תרתי משמע) בדרך הישר כאשר תורת ישראל וכבודה מהווים עמוד האש ממנו אין סוטים.
