סקרים - במשך כל מערכת הבחירות חזרתי וציינתי, בהגיגי אלו, כי אין לתוצאות הסקרים שום קשר למציאות. כך היה בעבר וכך יימשך בעתיד וזאת כיוון שהרכבה ההטרוגני של האוכלוסייה בישראל והעובדה שכמעט מחציתה אינה משתפת פעולהעם הסוקרים (עולים, ערבים וחרדים) אינה מאפשרת לדגום כראוי והופכת את הסקרים המתפרסמים לשעשועון בלבד. כמוכן ציינתי כי בבחירות 2015 קיימת תופעה דומה לבחירות 96 והיא תחושת בושה של הנשאלים בסקרים הנמנעים מלהשיב כי הם תומכים בליכוד. אלו שהתביישו להודות לגבי הצבעתם לליכוד חיפשו מפלט בתשובה לסוקר על-ידי מתן תשובה של הצבעהלמפלגות אחרות.
כרגיל אחרי בחירות עוסקים בסיבות לכישלון
המחנה הציוני במאמציו להביא להחלפת נתניהו בראשות ה
ממשלה. אמנה רק כמה מהן: (חלקם חוכמה בדיעבד וחלקם הערות שצוינו בעבר).
בחירות בישראל מוכרעות על עניינים קיומיים. ניתן לגחך בלי סוף על העצמת האיום האירני על-ידי נתניהו אך זוהי תחושתו של רוב הציבור בישראל. מקצת מעשירי עמנו החיים בווילות מפוארות במרכז הארץ קנו מקלטים אטומיים ובאותה עת לעגו לאזרחים פחות אמידים שקנו פוליסת ביטוח נגד מתקפה גרעינית אצל נתניהו. כל אחד על-פי יכולתו. כל אחד על-פי אמונתו. ייתכן שאלו טועים. ייתכן שאלו טועים. ואולי כולם. חשוב למנהלי מערכת בחירות לזכור כי עם שעבר שואה הוא עם חרד לקיומו, גם אם אינו מודה בכך ועובדה זו משפיעה על הכרעותיו.
הפיכת השאיפה לשלום למשהו הגובל כמעט בקנאות דתית שלא תמיד קשורה למציאות והטלת כל האשמה על אי-השגת הסדר על הצד הישראלי ובמקביל הצגת שכנינו כרודפי שלום וכמי שרק ממתינים לתשובה חיובית ישראלית על נכונותם להגיע לשלום לא התקבלה על דעתם של רוב אזרחי המדינה (גם רבים מתומכי המחנה הקרוי השמאל). גם הניסיון להתגבר על בעיה זו באמצעות "תמיכה של מדינות ערב" התקבל בספקנות על-ידי מי שרואים יום יום בטלוויזיה מחזות זוועה של טבח הדדי ושיסוף גרונות. אלו מתקשים לקבל שמדינות ערב של היוזמה הערבית (לא בטוח שבכלל יודעים מהי) הם אותן מדינות שלפני עשור .ההסברים הרציונליים רבים ומשכנעים אך אינם מתיישבים עם בחירות שבנויות על תפיסות (פרצפציות) ולא על עיון מעמיק.
רשימת המחנה הציוני לכנסת שזכתה לשבחים רבים בתקשורת מיד לאחר הבחירות המקדימות במפלגת העבודה
לא נתנה, בהרכבה, מענה לשאלות הקיומיות של רוב אזרחי ישראל. אלו שמודים בפחדים ואלו שמדחיקים. צמרת הרשימה, שהיא בפועל הנהגת המפלגה, נתפסת (שוב פרצפציות) כחבורה אופוזיציונית נהדרת אך לא ככזו שיכולה להתמודד עם האיומים החיצונים. כך נשלחו המומחיםלאופוזיציה ולניגוח השלטון שנבחרו במקדימות למלא את ייעודם ולממש את מומחיותם ל..אופוזיציה.
מפא"י (על גלגוליה השונים) שלטה במשך שנים בישראל כיוון שסדר העדיפויות שהציגה לציבור היה: 1. ביטחון 2. התיישבות 3. מדינת רווחה עם משק מעורב (לא רדיפת עשירים אלא חיים משותפים עימם). כן, תמיד הוסיפו ראשיה כמיהה לשלום ונכונות לוויתורים אך ידעו להטיל את האשמה על הצד השני.
לסיכום הקטע על התפיסה בתחום המדיני-ביטחוני הרי שהמחנה העבודה נתפס כמפ"ם של פעם. הליכוד כמפא"י של פעם והתוצאות בהתאם.
היעדר קמפיין אצל המחנה הציוני - "ביבי הביתה" אינו יכול להיות מסר בלעדי. יש צורך בהצגת תקווה. זו לא הוצגה לבוחר. ברגע שהמחנה הציוני נגרר או יזם הפיכת הבחירות לאישיות היה ברור שתתממש חולשת מועמדו מול נתניהו. (מבחינה תפיסתית)
ענייניי מהות בהתנהלות מחנה העבודה ודומיו במשך שנים:
העבודה ואחיה ואחיותיה לא הצליחו ליצר דיאלוג ושתוף אמתי עם כמעט 2 מיליון עולים מברה"מ לשעבר וצאצאיהם. כאשר, למשל, שירתו אנשי העבודה בממשלות נתניהו כמעט בלתי אפשרי למצוא דובר רוסית אחד ששובץ בתפקידי מפתח במשרדי השרים (בין אם אצל נציגי העבודה ובין אם אצל נציגי פלג "עצמאות"). לא מנכ"ל, לא יועץ/ת בכיר ומתוקשר. היה אחד שרון קדמי בנו של
יעקב קדמי (יאשה קזקוב) אך הוא הוצג כמנוי מקצועי ואיש לא הבליט את עובדת היותו בן משפחת עולים (מהיכרותי עמו גם הוא לא היה מסכים להיות מוצג ככזה).
כרגיל חשבו במחנה השמאל שניתן לתקן זאת ברשימה לכנסת (פעולה אינה מספקת וכמעט חסרת משמעות בעליל) . כאן ידעו לשבץ ברשימת העבודה לכנסת חבר מושב בעשיריה השנייה ולידו חבר קיבוץ . את העולים דחקו לסוף העשיריה השלישית. מספר בעלי זכות בחירה במושבים ובקיבוצים מגיע לרבע ממספר בעלי זכות הבחירה מחבר המדינות. משקלם האלקטורלי של העולים עצום, ייצוגם נמוך כי.. אינם בעלי השפעה מופלגת בפריימריז. גם מול הציבור יוצא עדות המזרח (ברובו) ביישובי הפריפריה הייתה למחנה הציוני התנהלות די כושלת. סרטונים המלהיבים את המשוכנעים ברשתות החברתיות אינם תחליף לעבודה קשה ולהבלטת נציגים אוטנטיים של ישובים אלו ברשימה. בפועל בוצע ההפך: מועמדים הועלמו מעין התקשורת.
רק לתזכורת העבודה בראשות
עמיר פרץ זכתה באלפי קולות בבחירות 2006 בשדרות, בדימונה, בשלומי, באופקים ובישובים דומים. מה שמלמד שההצבעה לליכוד אין צווי אלוקי. חמור מכך הגישה השלטת בשמאל הישראלי היא שתושבי הפריפריה מצביעים בגלל סיבות כלכליות פרטניות ואילו אלו בתל אביב ובשרון מצביעים בגלל שיקולים לאומיים. מעבר להתנשאות המקוממת בגישה זו היא גם מופרכת. האם עלה בדעתו של עורך קמפיין אחד "צפוני" שעובד היי-טק מרמת השרון שחברת ההזנק בה עבד נסגרה ישנה הצבעתו לכנסת בגלל פיטוריו? אם לא מדוע הוא חושב שרתך בדימונה כן ישנה הצבעתו בגלל הפיטורים.
גם הרתמות ראשי השמאל לעשיית היתר של התקשורת בביקורת על נתניהו הזיקה ויחד עמה גם הצגת מדינת ישראל מורעבת, מפוחדת, חלשה ומוקצה מחמת מיאוס בעולם עומדת בסתירה גם לעובדות אבל בעיקר לגאווה הלאומית של כל אזרח. אם רע במדינה לפחות אפשר היה לתת מחמאות לאזרחים שמצליחים לחיות סביר גם עם ממשלה רעה.
ניתן להוסיף עוד רשימה ארוכה של סיבות וגורמים (גרבוז, עימות עם נתניהו בערוץ 2, ביטול הרוטציה ועוד) אך בסופו של יום אני נזכר באמירתו של עדלי סטיבנסון שהתמודד בשנות ה-50 על נשיאות ארה"ב והפסיד לאייזנהאואר. זה, סטיבנסון קיבל ספר עב כרס של ועדה שבדקה את הסיבות לכישלון. סטיבנסון התבקש לסכם את הדוח במשפט אחד והשיב:
קיבלנו פחות מדי קולות.
עתה עוברים ליום שאחרי. גם כאן יש תמיד מי שכועסים על הבוחר וטועים. יש מי שאומרים שתהיה "להם" ממשלה ימנית קיצונית והם יחטפו (מי זה הם? זה אנחנו) ויש מי שהרימו ידיים בחוסר אונים וגם זו טעות. הזירה עברה עתה למסדרונות הכנסת ולאולם המליאה. למה שנקרא פוליטיקה בינמפלגתית שימושית. גם כאן צריך להפשיל שרוולים ולהציג פעילות למען אזרחי ישראל ואת הצילום על חוף הים להשאיר לזמנים אחרים.
לסיום, אני משוכנע שמיד לאחר הקמת ממשלה חדשה נזכה לקרוא שוב... סקרים המעידים שרוב העם נגד נתניהו ובא לציון גואל. 