במהלך מערכת הבחירות, באחד המאמרים שכתבתי לבלוג שב-News1, הצעתי לציבור לסרב להשתתף בסקרי-הבחירות. הרעיון צץ לאחר שנוכחתי לדעת שסקרים מכוונים, מוזמנים, ומעוותים, הפכו מכלי מדידה להערכת העמדות של הציבור בסוגיות שונות, לאמצעי לעיצוב דעות ועמדות, תוך פריטה על נימים פסיכולוגיים שעיקרם הפחדה והשחרה. סקרים פורסמו מספר פעמים בכל יום, בכל אמצעי התקשורת - משודרים, מודפסים וברשתות החברתיות. המבול היה אינסופי, חסר תכלית, מיגע, משעמם ובחלק גדול מהמקרים מיותר. אם שלושה מכוני סוקרים מפרסמים סקר על אותו נושא, שנדגמו בהפרש של שעתיים או שלוש זה מזה, וכולם שואלים אותה שאלה ופונים לאותו מדגם ובקרוב רב באותו גודל - מה טעם בריבוי ובשניות זו. זו הטרדה של הציבור, זה בזבוז כספים אדיר, אבל זה בעיקר מעורר חשד שמזמיני הסקרים אינם מעוניינים בדעת הציבור אלא מעוניינים להשפיע עליה. אחת הדרכים היא פרסום סלקטיבי של הנתונים או ניסוח הידיעות והבאתם באמצעי התקשורת בשילוב עם פרשנות מגמתית ומטעה. תאורטית, די בסקר אחד פעם אחת ביומיים או שלושה במהלך החודש האחרון של מערכת הבחירות, כאשר הוא מפורסם במלואו, כלשון עורכיו המקצועיים וללא עריכה עיתונאית. חריגה מהסדר זה אפשרית כאשר מתרחש אירוע חריג, כגון נאומו של ראש הממשלה בפני הקונגרס האמריקני, ומתבקשת בדיקת השפעת אירוע זה על הציבור מיד לאחריו. השוואת העמדות יום לפני הנאום, ביום לאחר הנאום ושלושה ימים לאחריו, לאחר שמיעת התגובות בארץ ובחו"ל, כדי להציג תמונה מספקת לגבי משקלו והשפעתו, שהרי בכל מקרה מדובר בהערכה סטטיסטית, ובתגובה שאינה שעוצמתה משתנה לאורך זמן. יכולת התמרון בביצוע סקרים היא רחבה מאוד, והתוצאות קשורות בגודל המידגם, באופן שאילת השאלות, בפרשנות המפענחים ובהסברים שמצרפי עורכי הסר לממצאים, שיש בהן גם הערכות אישיות ולא רק השפעות מקצועיות. יתר-על-כן, הסוקרים דוגמים אלפי אנשים ובסופו של דבר משתמשים במאות תוצאות. אחת הסיבות היא מספר התשובות המתקבלות ואיכותן או שלימותן. אבל גם בבחירות אלה יש מקום לאינטרפרטציות, ומבלי להיות נוכח בכל המקומות במשך כל הזמן, ומעצם העובדה שסוקרים שונים מגיעים לתוצאות שונות עד כדי אחוזים משמעותיים - למשל: הבדל שבין 24 למחנה הציוני ל-27 לליכוד אצל סוקר אחד, לעומת שוויון אצל אחרים - ובתוך פערים אלה מצויה טעות הדגימה של 4% - 4.7% בקרוב, המשמעות היא סיכוי לפערים גדולים גם ללא פבריקציה של הנתונים. וכאשר דעת הקהל אינה יציבה השגיאות עשויות להיות גדולות עוד יותר. במילים אחרות הניסיון להשתמש בסקרים בכדי לנבא במדויק את תוצאות האמת, איננו פשע אבל צריכים לדעת היטב מה עושים ולאיזו מטרה זה טוב. תרגיל קלפיות "המדגם האמיתי" הן עוד מניפולציה, וערכן הוא פונקציה של מוכנות הציבור לשתף פעולה עם הסוקרים. לדעתי, כאשר הבחירות עצמן אינן מתנהלות על מי מנוחות, בתום לב ומתוך עיסוק בסוגיות אוביקטיביות, והופכות להימור, סחר סוסים ומחזות של עוינות והתלהמות, גם הציבור נגרר לכך, והסקרים מאבדים את ערכם משום שהמידע המוזן אליהם אינו אמיתי. לדעתי, זה מה שקרה בבחירות האחרונות, ואם מוסיפים לכך שינוי של הרגע האחרון בדפוסי ההצבעה, ללא קשר לשאלה מה גרם לו, רק דגימה הצבעה ממוחשבת ודגימה ממוחשבת של הצבעה זו בזמן אמיתי יכולה לעמוד על כך. נראה שהציבור שברובו המכריע לא קרא את הצעתי הנ"ל, מצא דרך משלו ליישמה בפועל - "לעשות צחוק" מהסקרים וממי שביקש להבנות עליהם או מהם. אבל שאלה יסודית יותר היא לשם מה נחוץ בכלל פסטיבל מדגמי ערוצי הטלוויזיה. כל עוד איננו עורכים את הבחירות באמצעות מערכת ממוחשבת ארצית, מדוע לא ניתן להמתין משעה 22:00, מועד סגירת הקלפיות, עד 07:00 בבוקר שלמחרת, לשמיעת תוצאות אמת מבוססות על 95% מהקולות או יותר. תוצאות שיתכנו בהן תיקונים קלים, אבל ביסודן הן משקפות את תוצאות האמת של הבחירות. לא רק שכך ימנעו בזבוזים ומחזות-שוא רבין ומיותרים, לא רק שהציבור יוכל לעסוק בעיקר - נושאי הבחירות, מצעי המפלגות, תוכניות היישום ועוד, אלא גם יפחת מאוד העיסוק בהבלים שבהם היה שפע מבחיל בבחירות אלה, משום שיותר מדי פעמים נוכחנו כבר לדעת שלא אלה קובעים את התוצאות. את התוצאות קובעים האישים המרכזיים המבטאים את שונויות הגישות בין המפלגות הגדולות או הגושים הפוליטיים. ואולי, אם כך יהיה, יותר אזרחים יראו חובה לעצמם להצביע, ולהשפיע. את האמירה הסרקסטית משהו שהפניתי לציבור לסרב להשיב לסקרים, אפשר להפוך לתיקון רציני יותר בחוק הבחירות, תיקון שיקבע כמה וכמה נורמות התנהגות שיעלו את רמת ההליך כולו: ראשית, להפסיק את אורגיית הסקרים שבועיים לפני הבחירות. אין לפרסם סקרים. מותר לדון בתכני המצע והרכבי הרשימות המתמודדות. שנית, לחייב את המפלגות לפרסם, לפחות שבועיים לפני הבחירות, מצע כתוב וחתום ע"י יו"ר המפלגה, שבו תתווה את העקרונות והתוכניות של המפלגה בארבעה תחומים מרכזיים לפחות: א. ביטחון, ב. מדיניות חוץ, ג. כלכלה, משק, תוצר, ותעסוקה; ד. חברה בכל נושא ראשי יהיו לפחות שלוש עמדות או יעדים מוגדרים להשגה בשלושה תחומים השייכים לאותה קטגוריה, למשל: בחברה - חינוך, בריאות, קשישים. המצע יקיף לפחות 10 עמודים מודפסים ויתפרסם בעברית ובעוד 4 שפות מקובלות בארץ לפחות.וועדת הבחירות תהיה רשאית לפסול מצע שינוסח במושגים מעורפלים מדי, חסרי משמעות, או רבי-משמעות מדי. ברור שהמשטר הישראלי מושתת על קואליציות, ואלה מחייבות כל מפלגה להתפשר על חלק מהיעדים הראשיים שלה בכל סבב בחירות. וככל שהיא חזקה יותר בקואליציה, יכולה להשפיע טובה יותר. חשיפת המטרות היא מצע מצויין גם לדיון הקואליציוני, משום שגם הציבור יוכל לבחון ולהתרשם היכן באמת שמות המפלגות את מרכזי הכובד הביצועיים שלהן ומה משקלו של הציבור בחשיבתן זו. נדמה לי שבאופן זה קיים סיכוי טוב להגיע לדיאלוג ענייני הרבה יותר בין הציבור למבקשי אמונו, ולכוון גם את התקשורת לעסוק בנושאי מהות-במקום בפירוטכניקה של שנאות וסנסציות. צריך לנצל מערכות בחירות לחינוך כולנו לדמוקרטיה בריאה יותר ויעילה יותר. ולהגיב על תוכניות המפלגות וכך לבטא את יחסו אליהן. בפרסום מצע יש גם התחייבות של הנבחרים לבוחרים לבצע מדיניות לאומית בעלת מאפיינים ויעדים מוגדרים, גם אם היא מוגבלת מתוקף השיטה הפרלמנטרית. ולבוחרים ניתנת אפשרות טובה יותר להעריך עד כמה משתדלים ומצליחים הנבחרים להוציא לפועל את התחייבויותיהם, לאחר שקבלו אמון לעשות זאת. באופן זה ראש המפלגה, וממילא גם ראש הממשלה הם נושאים באחריות העיקרית למעשי מפלגותיהם, ולהישגי הממשלה כולה.