הציונות הדתית מחוזרת זה עתה עברנו מערכת בחירות דרמטית למדי, ובעת כתיבת השורות עדין לא נפרסה המפה הקואליציונית, הן בהקשר לקוי היסוד של הממשלה, והן בקשר לחלוקת התיקים והצפי השלטוני בעקבותיהם. זו העת להעיף מבט לעבר המגרש הביתי, אל עבר אחי ורעי במרחבי הציונות הדתית על כל הסתעפויותיה.
קהל יעד זה הפך לזירת נגיסה ומשיכת קולות של לפחות 6 מפלגות (
הבית היהודי, הליכוד, יחד-ישי, יש עתיד,
כולנו-כחלון ו
המחנה הציוני), אבל הפוקוס מתמקד במפלגות האם; 'הבית היהודי' הנגוס ו'יחד' המרוסקת. שתיהן שווקו כמפלגות שבהן דגל הציונות הדתית מונף כאידאולוגיה מרכזית (בצד דגלים נוספים), וכשומרות החותם של ערכי הציונות הדתית;
לאומיות-ימנית, מעורבות בכל חיי המדינה והטבעת צביון יהודי בה. במרחב האידיאולוגי, ההשקפתי (להבדיל מהפוליטי), אני מזהה בשתי מפלגות אלו ביטוי (לכתחילה? בדיעבד?) לשני קטבי הציונות הדתית; זו המחפשת שותפות - גם חברתית -
עם חילוניים, לייטים ומסורתיים, וזו המבקשת לחבור לחרדיות הלאומית, בעיקר הספרדית. ביקורתי דלהלן היא על יומרנות חבִירוֹת אלו, כ'תנועות' מעבר לזירה הפוליטית, שאינן אמת והיה בהן נשיאת דגלי 'שותפות' חברתית-תרבותית לשוא. ואפתח במשפט מסכם:
הזירה הפוליטית של 'מפלגות הרצות לבחירות' איננה הזירה האידיאולוגית, החברתית או ההשקפתית. חבירות כאלו הן לשעתן בלבד, או אפילו לאורך זמן, לטובת מכנה משותף פוליטי בלבד.
מפלגות שנולדו על ברכי בחירות אינן יוצרות 'תנועה' כפי שהתפארו כמה משושביניהן, כשצמאו לקולות מצביעים.
'הבית היהודי'
תמכתי, ואני תומך, במפלגת ה'בית היהודי', ואף
קראתי להצביע עבורה דווקא משום שהיא 'מפלגה' ולא 'תנועה'. זו המפלגה הימנית ביותר בזירה וזו המפלגה שתהיה נאמנה לערכי 'המדינה היהודית' גם אם איננה מוגדרת כמפלגת דתית. מאידך-גיסא, לא הסכמתי ל'הוגים' ולפרשני-עומק (בעיני עצמם) אשר ניסו להדביק למפלגה זו את ההשקפה החברתית המצויה כיום בשווקי החיים הדוגלת בשיתוף חינוכי ותרבותי בין דתיים לחילוניים. כוונתי לאג'נדה המובלת ע"י כמה ישובים כתקוע, כפר אדומים, נטור ועוד. אינני מתווכח כאן עם אידאולוגיה משתפת זו ואינני מבטלה במנוד ראש. טענתי היא כי
'הבית היהודי' כמפלגה איננה בנויה על אדני השקפה זו, וטוב שכך.
היה מי שחשף ב'בית היהודי', בעיני רוחו (יואב שורק,
מקור ראשון), אידיאולוגיה שהוכתרה בפיו, בכתבה עיתונאית נלהבת, לא פחות
מ"התיאולוגיה של הבית היהודי". לדבריו זו מפלגת ה"נרטיב הציוני-יהודי" המעודכן, העכשווי, אשר צמחה על חורבותיה של המפד"ל. אני כופר בכל התיזה הזו לפיה על 'הבית היהודי' מונף דגל חברתי-תרבותי זה. אכן רבים מסתופפים בו אשר לשמחתי חברו לאפיק פוליטי אחד גם אם הם אינם זהים או קרובים על גבי הסקאלה ה'דתית', לפי מושגיה המקובלים. אילו האג'נדה ה'שיתופית-חברתית' הייתה מוצהרת בפי קברניטי המפלגה חוששני שהיא הייתה מצטמקת בכפליים, והייתה הופכת לאוהל זוטר לחסידי תנועה זו בלבד (אשר, כאמור, לא כאן המקום והשעה להביע עמדה כלפי מגמה זו).
הוי אומר,
תקוותי כי 'הבית היהודי' תתעצם כמפלגת-אם של הציונות הימנית - הדתית, המסורתית והחילונית. הערובה לכך היא חפות מאידאולוגיה 'משתפת' חברתית, חינוכית או תרבותית. מה תהא דרכה בשאלות יהדותה של המדינה והחקיקה הדתית - נשאיר נושא זה פתוח למדורים נוספים בעתיד.
'יחד' מדומה ומכאן לחרד"לים, נאמני הציונות הדתית, שציפו למצוא בית, או מקלט, בחסות 'יחד' של
אלי ישי והרב מאזוז. ואפתח בגילוי נאות; מעולם לא האמנתי בחבירה זו, שנתפרה בגסות ובחפזון, אך לא הבעתי עמדה כנגד 'יחד' מטעמים אלקטוראליים; לא לגרום למפלתה ולאיבוד קולות ימין מתחת למשוכת אחוז החסימה. אכן, אילו היה מדובר בייסוד תנועה - חברתית-תרבותית ואפילו פוליטית בלבד -
המשתפת את החלק התורני בציונות הדתית, החרד"לי, עם שותפי דרך חרדים (ספרדים או אשכנזים), הייתי בין הראשונים לעודד מגמה זו ולהריע לקראתה. ולא אנכי בלבד; במחוזות הציונות התורנית קיימים רבנים ואישי ציבור רבים המייחלים ל'תנועה' כזו. להערכתי זו יכולה לצמוח דוקא מלמטה, מהציבור הרחב, והרבנים דלמעלה יאמרו אמן בעקבותיהם.
את זאת לא חזינו ב'יחד'.
המפלגה נולדה על ברכי ה'אנטי' האישי, הן בחלקה הספרדי והן בנסיונה לגרוף פלגים חרד"ליים. לא קמה שום שותפות אמיתית, בשורתית. יתר על כן, תמיכת 'הר-המור' חשפה את ה'קו' העגום (העקום?) שלהם שכולו 'אנטי'; אין אמירה חיובית, אין נכונות להעמיד שליח ציבור, אין זיק נשיאה בעול;
יש בדלנות והתנשאות סתגרנית הנתלית בהישענות של דופי על תורת הרב קוק. 