ניקוי כללי

אני לא רוצה פוליטיקאים ש"רק" לא הורשעו בפלילים, או ש"כבר" סיימו לרצות את עונשיהם ואת תקופות הרחקתם. אני רוצה פוליטיקאים שברזומה שלהם לא מופיעים זיכויים מחמת הספק ותיקים שנסגרו בשל העדר ראיות. אני רוצה פוליטיקאים נקיי כפיים וישרי דרך, כאלו שלא דבק בהם אפילו רבב אתי וציבורי. אני רוצה פוליטיקאים כמו ראובן ריבלין, נפתלי בנט, משה גפני, זהבה גלאון - ויש עוד לא-מעטים. בשנים האחרונות השתרשה אצלנו התפישה, לפיה מה שלא פלילי הוא תקין. זו טעות ענקית. יש מנעד רחב מאוד בין הפלילי לבין הראוי, ובתווך יש מעשים פסולים מבחינה מוסרית וציבורית. למשל: נניח שאהוד אולמרט יזוכה בשבוע הבא בדיון הנוסף בפרשת טלנסקי. האם נראה לכם שקבלת מאות אלפי דולרים במזומן, כולל במעטפות, הפקדתם בקופה סודית ושימוש בהם לתשלומים מתחת לשולחן לעובדת מדינה - האם זה נראה לכם תקין? או אריה דרעי: האם נראה לכם סביר שמי שהורשע בביצוע עבירות פליליות כאשר שימש כשר הפנים, יחזור בדיוק לאותו תפקיד? או ציפי לבני: האם מעבר חוזר ונשנה ממפלגה למפלגה, תוך נטילת קולות ולעיתים גם כספי מימון, הוא התנהגות הולמת? התשובה להתנהגות של פוליטיקאים כאלו היא בהוקעה ציבורית, בקריאה חד-משמעית של התקשורת ודעת הקהל שלא לאפשר להם להשתתף בהנהגת המדינה. יש מספיק אנשים מוכשרים וישרים. אנחנו לא חייבים לתת הזדמנות שנייה למי שכבר מעל באמוננו.

לא אלאה אתכם בפרטי המקבץ החדש של ידיעות שפרסמנו בימים האחרונים על המשטרה המצוינת של יוחנן דנינו. שוב מחדלי חקירה, שוב צווים נעדרי סמכות, שוב חיפושים בלתי חוקיים, שוב אי-אמירת אמת לבית המשפט. העובדה שהמשטרה היא ארגון חולה במקרה הטוב וארגון רקוב במקרה הרע, תהפוך בקרוב לידיעה שיפוטית; דומני שאזרחי ישראל כבר יודעים את זה מזמן. את הנגע הזה אי-אפשר לרפא רק על-ידי העמדה לדין של שוטרים עבריינים (ומח"ש גם ממסמסת לא מעט תלונות), ואפילו לא על-ידי החלפתו של דנינו. כאן צריכה לבוא יד קשה, חד-משמעית ובלתי מתפשרת: שוטר עבר על החוק? יפוטר. שוטר שיקר? יפוטר. שוטר חרג מסמכותו? יפוטר. כמובן כחוק ותוך שמירת זכויותיו, אך ללא שום רחמים כאשר העובדות מוכיחות את אשמתו/אחריותו. אולי זה יחייב את המשטרה להיפרד ממאות שוטרים. אולי זה יצור לה בטווח הקצר בעיה של מחסור בכוח אדם. אבל עדיף שיהיו פחות שוטרים מאשר שיסתובבו כאן שוטרים עבריינים, שקרנים ואלימים. ואחרי זה, צריך לשנות מן היסוד את הליכי הקבלה של השוטרים, להעביר אותם מבדקים מקיפים - וגם להעלות בצורה משמעותית את שכרם, כדי למשוך כוח אדם איכותי וראוי.

צבי בר, יצחק רוכברגר, שמעון גפסו - אלו שלושת ראשי העיריות שהורשעו בחודשים האחרונים בעבירות של שוחד ומרמה. קדמו להם ראשי רשויות רבים, ויש גם לא מעטים שיבואו אחריהם. כי השלטון המקומי הוא החצר האחורית המסריחה של הממשל בישראל. כי ראשי רשויות יודעים שמשרד הפנים ממש לא רוצה להתעסק איתם, יש להם אוטונומיה כמעט מוחלטת, והם נהנים מקדנציות של חמש שנים - כפליים מאשר שר ממוצע. מבקר המדינה התריע לפני שנתיים על כך שמשרד הפנים לא עושה דבר. תהיו בטוחים שדוח מעקב יעלה בעתיד את אותם ממצאים. הנה דוגמה קטנה: משרד הפנים מעניק מדי שנה פרסים לרשויות מקומיות על ניהול כספי תקין. הבנתם? במקום לשלוח הביתה את ראשי הרשויות שמתנהלים בצורה מופקרת, נותנים פרסים למי שמואיל בטובו לפעול כחוק. בקצב של הרשעת ראשי הרשויות, אולי כדאי לתת פרס למי שלא נפתחה נגדו חקירת משטרה. איכשהו, קשה לי להאמין שאריה דרעי יהיה שר הפנים שייצא נגד שחיתות, בזבזנות, חוסר אחריות וגרעונות כרוניים. באותה מידה קשה לי להאמין, שבנימין נתניהו יכפה עליו לעשות זאת. אולי התקווה היא מכיוונו של משה כחלון, שיכול לנסות לסגור את הברז לרשויות כאלו. כי מה שהן צריכות, זה לא ברז של כספים אלא זרנוק של מים שישטוף אותן מכף רגל ועד ראש.

מסירת מידע בתקשורת היא אחד היסודות החשובים ביותר של הדמוקרטיה. בלי מידע חופשי, לא יוכל האזרח לממש את זכותו לבחור את מי שישלוט בו, וממילא לא תהיה דמוקרטיה. גם הבעת דעה מצד התקשורת היא מרכיב חשוב בגיבוש דעתו של האזרח, ומכאן שגם עליה יש לשמור מכל משמר. אבל תראו מי חותר תחת היסודות הללו בישראל של 2015: לא השלטון, לא חברי הכנסת, לא בתי המשפט - אלא אנשי התקשורת עצמם. כאשר הם מכפיפים את דעתם האישית לזו של הבעלים; כאשר הם מציירים את המציאות בצורה מעוותת כדי לקדם אג'נדה פוליטית ו/או מסחרית; כאשר הם מתעלמים מעובדות שאינן נוחות להם - הם כורתים לא הענף עליו הם יושבים, אלא את זה שעליו יושבת הדמוקרטיה הישראלית. הלוואי שהיה ניתן להקיא מתוך התקשורת את הבעלים הללו ואת העורכים והכתבים הנכנעים להם. הלוואי שהיינו יכולים להתעורר מחר בבוקר ולגלות ששלדון אדלסון, נוני מוזס, עמוס שוקן ויוסי מימן אינם מחזיקים בשלושה עיתונים ובערוץ טלוויזיה. אבל מאחר שזה לא יקרה, מה שנותר לנו הוא להגן על עצמנו ולהתעלם ממי שמנסים לשטוף את מוחותינו.

קמיעות, מופתים, עושי ניסים, סגולות, קברים, תעניות - מה לא מספרים לנו כדי להוציא כסף מאנשים תמימים המצויים במצוקה. רק תתנו סכום הולם ליעד המתאים - ותזכו לשידוך, לפרי בטן, לפרנסה, לבריאות. ואם לא? מה זאת אומרת - אין מצב; הנה עשרות סיפורים על מי שתרמו ונושעו. הכל אינסטנט: לא צריך תפילה, לא צריך תשובה, לא צריך מעשים טובים, לא צריך תורה. אבל כן צריך מתווכים, כי הרי ריבונו של עולם עובד אצל הצדיקים, והוא לא מוכן לשמוע אדם פשוט המתפלל מעומק ליבו. זו לא יהדות, זו עבודת אלילים. זו לא מצוה, זו עבירה. זו לא צדקה, זו גזילה. זו לא עזרה, זו הולכת שולל. "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת", אנו אומרים בתפילות שלוש פעמים ביום. אני מאמין שלתפילתו של צדיק אמיתי יש יותר משקל מאשר לזו שלי; עניין של היגיון מחויב המציאות. אך צדיק אמיתי אינו מבקש כסף, צדיק אמיתי לא עושה טריקים, צדיק אמיתי לא אומר שהכל תלוי רק בו. ונא זכרו את שיר הפורים: זקן ארוך לי עד ברכיים - זו מסיכה.

אבי לוזון היה יו"ר ההתאחדות לכדורגל והוא עודנו נציג ישראל בפיפ"א למרות עשרות הרשעות תעבורה. אבו סובחי (מוחמד אזברגה) הוא בעלי הפועל לוד למרות שנשלח ל-13 חודשי מאסר בשל עבירות תעבורה. אלי טביב ממשיך להיות בעלי בית"ר ירושלים למרות שנדון לעבודות שירות על הכאת אוהד. פיני גרשון הוא עוזר מאמן מכבי תל אביב למרות שורה של התבטאויות גזעניות וסקסיסטיות. שלמה שרף ורון קופמן ממשיכים לפרשן בערוץ הספורט למרות שלשונם גסה ומשתלחת. אייל ברקוביץ' היה מנג'ר הפועל תל אביב למרות שהיכה מאמן ילדים. אבי נמני הוא פרשן למרות ניגוד עניינים מובנה בהיותו סוכן כדורגלנים. די ברשימה הזאת כדי להוכיח, שהספורט שלנו גדוש בעבריינים, בגסי רוח ובחסרי יושרה. תאמרו: זה רק ספורט. ממש לא. ראשית, מדובר באירועים ובאנשים שזוכים לחשיפה תקשורתית עצומה, וההתעלמות ממעשיהם שולחת מסר ש"זה לא נורא". שנית, לספורט יש גם חשיבות חינוכית, יש לו ערכים של תחרות הוגנת, שמירה על חוקי המשחק וכיבוד היריב. לימור לבנת התחילה לנקות את הספורט הישראלי, אבל הבחירות לא אפשרו לה לסיים את המלאכה. כדאי מאוד ששר הספורט הבא יתחיל מהמקום בו לבנת הפסיקה, ובמיוחד - שיעביר חקיקה שתרחיק מהספורט את הדמויות הפסולות הללו.