ברק צ'מברליין

"לאורך ההיסטוריה כולה, ללא הבדל מקום ותקופה, אפשר להבחין בתופעה של ממשלות הנוקטות מדיניות המנוגדת לאינטרסים שלהן-עצמן", פותחת ההיסטוריונית האמריקנית הדגולה ברברה טוכמן את ספרה הידוע ביותר, "מצעד האיוולת". והיא ממשיכה: "נראה כי כושר הביצוע של האנושות בתחום הממשל גרוע מכושר הביצוע שלה כמעט בכל תחום אחר; והחוכמה, שאפשר להגדירה כשימוש בשיפוט על סמך הניסיון, מופעלת בו פחות מן הראוי והשימוש בה קטן מן הנדרש. מדוע פועלים אנשים הנושאים במשרות רמות, לעיתים קרובות, בניגוד למה שמורה ההיגיון ובניגוד לאינטרס העצמי הברור? מדוע רואים אנו שלעיתים קרובות אין הליך החשיבה הנכונה מתפקד?". לתשובתה של טוכמן נגיע בהמשך, ובינתיים נשווה שני מדינאים שנקטו במדיניות פייסנית: נוויל צ'מברליין וברק אובמה. הראשון הוקע בידי ההיסטוריה, ובצדק. אך לזכותו ניתן לכל הפחות להגיד שני דברים. האחד: הוא היה בוגר המלחמה האיומה ביותר עד אז בתולדות האנושות, שהסתיימה רק שני עשורים לפני כן. השני: לא היה לו תקדים שיזהיר אותו. את שני הדברים הללו אי-אפשר להגיד לזכותו של אובמה.

הפרטים חוזרים על עצמם

ההשוואה בין ראש הממשלה הבריטי לבין הנשיא האמריקני אינה נובעת רק ממדיניות הפייסנות שלהם, אלא גם משורה של פרטים החוזרים על עצמם בדיוק מעורר חלחלה. הבה ונמנה אותם.

• אדולף היטלר הצהיר בריש גלי ב"מיין קמפף" על רצונו להשמיד את העם היהודי. מנהיגי אירן אומרים זאת השכם והערב מאז 1979.

• הפייסנות הבריטית נמשכה גם כאשר גרמניה הפרה בגלוי את חוזה ורסאי והקימה צבא אדיר. אובמה ממשיך לנסות ולרצות את אירן גם לאחר שזו הפרה את התחייבויותיה הקודמות בתחום הגרעין.

• צ'מברליין הבין שפניו של היטלר לכיבוש אירופה רק לאחר שסיפח את אוסטריה וצ'כוסלובקיה. אובמה אינו מבין לאן פניה של אירן גם לאחר שזו השתלטה על חלקים נרחבים בעירק, סוריה, לבנון ותימן.

• גרמניה הנאצית הייתה דיקטטורה שבבסיסה אידיאולוגיה גזענית קיצונית, הפוסלת את מי שאינו שייך ל"גזע האדונים". אירן היא דיקטטורה שבבסיסה אידיאולוגיה מוסלמית קיצונית, הפוסלת את מי שאינו שייך לאיסלאם השיעי.

• מדיניות החוץ של גרמניה הנאצית התבססה על ניצול חולשת המערב, ולאחר מכן - על כיבוש בכוח הזרוע. מדיניות החוץ של אירן מתבססת בדיוק על אותם מרכיבים.

• נוויל צ'מברליין חזר ממינכן, לאחר שהפקיר את צ'כוסלובקיה הדמוקרטית לחסדיה של גרמניה, נופף בפיסת הנייר עליה חתמו הוא והיטלר והצהיר שהשיג שלום. ג'ון קרי עומד לחזור מז'נבה, לאחר שיעמיד את ישראל הדמוקרטית (ועוד כמה מדינות פחות דמוקרטיות) תחת איום ממשי מצד אירן, ויספר לנו שהשיג שלום.

כעת נחזור לטוכמן. ראינו שהיא מגדירה את החוכמה כ"שימוש בשיפוט על סמך הניסיון". קדם לה ליאונרדו דה-וינצ'י באומרו: "החוכמה היא בתו של הניסיון". בימי הביניים נטבעה האימרה "אין חכם כבעל הניסיון". ושלמה המלך אמר לפני כולם: "החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך". ולענייננו: ברק אובמה מסרב ללמוד את הלקח מנוויל צ'מברליין, עוצם את עיניו לנוכח המציאות ומוליך את העולם כולו לתוך האפילה.

קפאון השכל ושיקולי האגו

"אם הדבקות בכישלון לאחר שהתברר כי מדובר בכישלון היא מעשה לא רציונלי, הרי דחיית ההיגיון היא המאפיין הראשי של האיוולת", מסכמת טוכמן מאות עמודים של מצעדי איוולת. והיא ממשיכה בתיאור הנראה כאילו נכתב למדיניותו של אובמה במזרח התיכון: "בשלבו הראשון, קובע קפאון השכל את העקרונות והתחומים החלים על בעיה פוליטית. בשלבו השני, כאשר מתחילים להופיע הניגודים והכשלונות בביצוע, העקרונות הראשוניים מתקשחים. זהו הזמן שבו, אם נוהגים בחוכמה, אפשריים בחינה-מחדש ומחשבה-מחדש ושינוי מגמה, אבל אלה נדירים כאבני אודם בחצר הבית. "ההתקשחות מובילה להשקעת מאמץ גדולה יותר ולצורך להגן על האגו; מדיניות המושתתת על טעות גדלה ומתחזקת, ולעולם איננה נסוגה. ככל שגדֵלה ההשקעה וככל שהאגו של מחולל המדיניות נעשה מעורב בה יותר, כן פוחתת הנכונות להינתק ממנה. בשלב השלישי, המשך ההליכה בדרך המכשלה גורמת לנפילת טרויה, לפרישה מן האפיפיורות, לאובדן אימפריה שמעבר לאוקיאנוס האטלנטי, להשפלה הקלאסית בווייטנאם. העיקשות להחזיק בטעות היא הבעיה... הודאה בטעות מצידו של ראש מדינה כמעט ואיננה באה בחשבון". טוכמן מסיימת את ספרה, שנכתב ב-1983, בנימה פסימית. גם השיטה הדמוקרטית, היא אומרת, אינה צפויה להצמיח מנהיגים טובים יותר, כי מעייניהם נתונים בראש ובראשונה לבחירתם מחדש, ולממון ושאפתנות יש יותר סיכוי מאשר לסגולות אנושיות לקצור הצלחה בקלפי. "כל שביכולתנו לעשות הוא להמשיך ולהשתרך כפי שעשינו במשך אותן שלושת או ארבעת אלפי השנים הללו, דרך תקופות של זוהר ושל שקיעה, של מפעלים גדולים ושל צללים". ברק אובמה לקח את ארה"ב ואת העולם כולו לתקופה ארוכה של שקיעה ושל צללים, שיידרשו שנים רבות כדי לשקם אותם ממנה. ראו כיצד רוסיה חוזרת להיות ברית המועצות. ראו כיצד טורקיה, חברה בנאטו, מנהלת מדיניות משל עצמה. ראו כיצד בשאר אסד טובח בבני עמו ללא כל תגובה. ראו כיצד אקוודור, מדינה קטנה ושולית, מצפצפת על ארה"ב הדורשת להסגיר לידיה את אדוארד סנודאן. והחשוב ביותר: ראו כיצד אירן משתלטת על חלקים נרחבים מהמזרח התיכון, אזור אינטרסים ראשון במעלה של ארה"ב; ראו כיצד אירן מתקדמת בבטחה לעבר נשק גרעיני, בניגוד לכל ההבטחות וההצהרות של אובמה עצמו. מעשי האיוולת שמתארת טוכמן נגעו למדינה אחת, חשובה ככל שתהיה, בנושא אחד, מרכזי ככל שיהיה. נוויל צ'מברליין שגה בצורה איומה, אך התעורר - גם אם באיחור - הכריז מלחמה על גרמניה והעביר למעשה את השלטון לווינסטון צ'רצ'יל. מעשי האיוולת של אובמה משפיעים על העולם כולו, ובמיוחד על בעלות בריתה הדמוקרטיות של ארה"ב, ונעשים בשורה בלתי-נגמרת של נושאים. אובמה אינו מתעורר כאשר מדיניותו מתנפצת לרסיסים וכאשר התוקפן קוצר הצלחות בלתי פוסקות. מה יהיה משפטה של ההיסטוריה עליו - זה די ברור; הבעיה היא, שאנחנו צריכים לחיות בהווה עם טיפשותו, עיקשותו ועיוורונו.