פסח הוא זמן נכון למבצע ניקיון. המטרה, לא לפסוח על שום גרגר אבק כי הכל חמץ. פותחים את הארונות, מוציאים את כל הקופסאות, מאווררים את המצעים והשמיכות ואז, ברגע המכריע, שבו העייפות מכריעה את כולנו, צפה ועולה השאלה, מי אני, או אתה? כך יצאנו ממצרים, בבהלה, ועוד אמרו שניצלנו את המצרים. אז, מעבר לנילוס, החלה הציונות שנקראה בלשון החרטומים - ארץ אבות. זה סדר פסח אמיתי. מאז חל סדק בסדר ורבים פה מדברים על פוסט-ציונות בעוד הציונות שלנו גוססת על אם הדרך. היא בעצם אם הדרך.
מחנה שלם, שהוביל את הציבור היהודי בארץ מאז תחילת המאה ה-19, אפשר להכליל, מחנה העבודה שנקרא מפא"י – הצטמצם וכמעט התאדה מעל פני האדמה, החליף את שמו ל'עבודה' ועכשיו, עם חיבור לציפי, החל להתכנות '
המחנה הציוני'. הנה, תראו אותו חולף ברחוב, קד בראשו לכל עובר ושב, ואומר, אני המחנה הציוני. באמת, עונה אישה מנומסת עם תיק קניות גדול, לא רואים עליך, אדוני.
לאן הולכת הציונות, זו שהקימה פה מדינה לתפארת? הציונות התעוררה וקמה מאשפתות הגולה על בסיס רחב של הסכמה ציבורית, קונצנזוס. אחד - שלילת הגולה והעבר הארוך והמופרע של עם ישראל. שנית – מדינה ללאום יהודי חילוני למכביר. שלוש – התנחלות מחודשת בארץ ישראל, ארץ אבות מאז ומתמיד. איפה אנחנו עכשיו?
שלילת הגולה הפכה לשנאתה והשנאתה. בלהט הוויכוח התהפכה השנאה לגולה ולגלות בשנאת היהודי החי בגולה והשפלתו בידי יהודים אוהבי עצמם. במרוצת השנים הגיעו היהודים השונאים לארץ ישראל, כבשו את אדמתה והתנחלו בה. שנאתם לגולה וליהודי הגולה התעצמה, הם הפכו עצמם לישראלים מעודכנים בהוויות העולם.
הוקמה מדינה שדרסה את הערבים התוקפים, סילקה אותם מאדמת המולדת שלנו והרחיבה את תחום המחייה של הציונות. הכל היה דבש, כי הדור שהתרחב עד כה הוא אותו דור שחווה את השואה, את הגולה ואת שנאתה של אירופה האנטישמית. הכל ברור, גלוי וידוע ולכן לא מתעוררות עדיין שאלות אנטי ציוניות כי המוסר היהודי ברור וחד כתער. גם הערבים מסביב מבינים את המצב ונערכים למערכה ממושכת של 200 מיליון נגד 2 מיליון יהודים הוזים שהגיעו לפה על-כנפי משיח-צדק-ציוני. נו, להודות גם היום, לעיני העולם, כי אנחנו הוזים...?
כיבוש ארץ ישראל הפך למשימה ראשונה במעלה. יהודים קנו כל נדל"ן ערבי, כמעט בכל מחיר והמלחמות עם הערבים ב-48, 56, 67 הביאו חביות של דיבידנדים. נפט לא מצאנו פה. כן, גם גיבורי ה'שומר הצעיר' (היום מר"ץ) נשאו בעול כיבוש הארץ והתנחלו בבולמוס אדיר של רעבון לאומי סוציאליסטי (מילת קוד לבולשביקי) מוצדק. באותם ימים רחוקים הטיפו הוריה החביבים של מר"ץ להתיישבות חגיגית בכל רחבי ארץ ישראל המובטחת לנו – גם על-ידי העולם של אז ונושאי נטל המנדט - ארץ הכוללת גם את הצד המזרחי של הירדן (עבר הירדן). מדהים כמה מהר ובאיזו רציפות נתלשים נתחי היסטוריה יהודית – רק משום שחלק מאתנו הופך את עורו לישראלים. יש להוסיף שהפרק הציוני הזה כולו חילוני-להכעיס וכולו שנאת יהודים כבושה. הכל כיבוש פה.
אז מה בעצם השתבש? הכל. הישראלים של היום שואלים את עצמם שאלה פשוטה, לא רק בקיבוצים, אלא גם בבתי הקפה של תל אביב: רק מפני שאברהם אבינו השתין פעם בחברון – אני צריך להילחם עליה? זו למעשה תמצית הפוסט-ציונות. ארץ ישראל אינה שלנו ולכן לא מוצדק להילחם עליה. מתעוררת שאלה חדשה שלא הדהדה בימים ההם: על מה מוצדק להילחם, על חיפה, פתח-תקווה? הכל הופך כיבוש, הכל מוכפש בהכרה מלאה של בני אדם משכילים, מלאי ביטחון בעצמם, שופעים הומניות, ליברליות, אחווה ל'אחר', חברתיות, נאורות – מה לא? הכל באיכות נדירה ומפעימה. אז לאן הולכים מפה, אחרי הסדר?
מה חדש? מפה אני עובר לסיפור אישי, טרגי, שאירע לפני שנים בקהילה קטנה של יהודים ביוהנסבורג. הייתי נוכח. חברי, שבתו התחברה לגוי מוסלמי, ביקש ממני להסדיר פגישה עם הרב שאותו אהבתי. שאבוא אתו, הוא התחנן, הרי בתו עומדת להינשא למוסלמי וזה אסון נורא. הרב הקשיב לבני הזוג. האם איימה להתאבד והרב שאל את האב, למה אתם לוקחים את זה כל-כך נורא? שאתה תגיד דבר כזה? נשבר האב והאם המשיכה להתייפח. שאתה, כבוד הרב?
הרב שתק והמשיך להתבונן בהם. רק אני ראיתי את הכאב שלו. הם, בני הזוג, היו שקועים עמוק בכאבם שלהם. הרב אמר, אתם חילוניים מתריסים, אתם אקדמאים שצוחקים למאמינים באלוהים ומכנים אותם פגניים. מעולם לא ראיתי אתכם בבית הכנסת, גם לא ביום הכיפורים. אתם אנשי מדע חכמים, את הילדה שלכם חינכתם להיות אוניברסלית, לבוז לאמונות תפלות, לראות את ה'אדם' בתוך עצמו, את האחר שמסביב ולכבד אותו, להגן על זכויותיו של הנדכא – אז מה בעצם אתם רוצים כשהיא שמעה בקולכם, אימצה אל ליבה את הערכים שלכם ועכשיו היא מפגינה את כוחותיה שלה? מה חדש אצל שניכם? מה לא בסדר אצל ילדתכם?
האב הרים את עיניו והביט ברב משתהה. פיו נפער בתדהמה. שרב יהודי-חרדי יאמר דברים גסים כאלה לאדם שליבו נשבר? למה נשבר ליבך? שאל הרב. כי הילדה שלי הולכת להתחתן... הוא הפסיק משום שזו הייתה חזרה על דברים כואבים שאמר כבר כמה פעמים במהלך הפגישה. מה קרה בעצם שפוצץ אתכם עכשיו? לא חשבנו שזה יקרה דווקא לבת שלנו, אמרה האישה, אצלנו בבית. למה לא, שאל הרב, הרי חתרתם אל המקום הזה בכל הכוח?
הייתה שתיקה ממושכת ולבסוף אמר האב, נזכרתי בילדותי. נזכרתי איך אבא שלי לקח אותי לבית כנסת עם לולב ואתרוג. נזכרתי בריח של ההדסים והוא חדר עכשיו לתוך מוחי. נזכרתי ביד החזקה שלו שהייתה אוחזת בידי בכוח ובאהבה. אבא שלי, מה קרה לי....
גם הרב שלי היה מלא דמעות. הוא אמר לאיש, זה מה שקרה לכם. לבת שלך לא היה אבא כזה, זה כל הסיפור...
קושאן על הגג ברצוני להביא ציטוט מיושן.
"... הם אינם רציונליים – האשמנו תמיד את הערבים. הם מטפחים חלומות ואשליות ונישאים בעננים. הם מקווים שוב ושוב כי מה שלא עלה בידיהם ב-1948, 1956, 1967, ב-1973, סוף-סוף יעלה בידם. יש להם סבלנות. הם עשרות רבות של מיליונים ויש להם הרבה כסף ונפט וידידים עצומי כוח. הם אינם יכולים לקבל את ההנחה שכל הכוח הזה, תיקצר ידו לנפנף מכאן איזה שניים וחצי מיליון יהודים, בארץ ענייה ושחונת מים ודלת מחצבים, שמציגה איזה קושאן מיושן מלפני אלפי שנים בדבר בעלותה על הארץ הזאת. מי שמאשים את הערבים באי-רציונאליות, מוטב לו ליטול קורה מבין עיניו. אם יש מישהו בלתי-רציונאלי בסכסוך הדמים במזרח-התיכון - אנחנו הצד הראוי לתואר הכבוד הזה. כאשר אנחנו אומרים שעשרות מיליונים רוחשי שנאה לא יזיזו אותנו מפה, יש בזה, בהערכה אוביקטיבית, יותר אי-רציונאליות מאשר בטיעון הערבי....". ('תולעת יעקב ודוד ישמעאל', עמ' 815).
את הדברים האלה כתב המיתוס הצברי
עזר ויצמן מי שהיה מפקד חיל-האוויר, שר הביטחון ונשיא מדינת ישראל בספרו 'לך שמים לך ארץ' עמ' 207.