ועכשיו - לתיק ההדחה והשיבוש

פסק הדין המקורי בפרשת טלנסקי גרם ללא מעט הרמת גבות, ולא רק מצד התביעה. הזיכוי התבסס על כך שאהוד אולמרט עשה שימוש פוליטי בכספים שגייס עבורו משה טלנסקי (וזה היה חוקי באותה עת). כיוון שכך, לא היה לו עניין פרטי בכספים אלו – ולכן ההמלצות שנתן לעסקיו של טלנסקי לא היו הפרת אמונים. הביקורת על אותו פסק דין נבעה משני נימוקים עיקריים. האחד: אולמרט ערב אישית לחובותיה של העמותה באמצעותה מימן את הקמפיינים שלו, כך שכל שקל שנכנס לקופת העמותה – הפחית בשקל את הנטל הפרטי שלו. השני: האם באמת ניתן להבחין אצל פוליטיקאי בין פעילות פוליטית לפעילות פרטית? כאשר פוליטיקאי קונה חליפה – הוא לובש אותה רק לאירועים פוליטיים? ואם הוא נוסע לחו"ל, מגייס תרומות וגם משתזף בחוץ הים – זה פוליטי או פרטי? למזלם של כמעט כל הנוגעים בדבר – למעט, כמובן, אולמרט עצמו – באה שולה זקן ופיזרה את הערפל שהצליח אולמרט ליצור בסיבוב הקודם. היא הראתה שהערבוב בשימושים היה תמידי וממושך, כפי שגם מחייב ההיגיון, שהרי לכסף אין ריח ולא ניתן לצבוע אותו בהתאם לכל הוצאה ספציפית. יש פה לא מעט אירוניה: זקן, עבריינית מורשעת ושותפה לדבר עבירה במשך שנים רבות, ומי שבית המשפט אומר ששיקרה לא מעט – היא שהביאה לאמירות הברורות והנחרצות של בית המשפט בנוגע לשחיתותו של אולמרט.

כאשר הוחזר תיק טלנסקי למתן פסק דין מחודש בבית המשפט המחוזי בירושלים, ניתן היה להעלות שתי אפשרויות סותרות בנוגע ליחסם של השופטים יעקב צבן ומשה סובל. מצד אחד, הם הרי זיכו את אולמרט בסיבוב הראשון, ההערכה היא שצבן כתב את החלק שעסק בפרשת טלנסקי, ואולי הם יתקשו לשנות את מסקנתם. מצד שני, הם עשויים לכעוס על כך שאולמרט עבד עליהם והביא אותם לפסק דין שגוי. מקריאת חוות הדעת של צבן וסובל (יום ב', 30.3.15), מתקבל הרושם שהאפשרות השנייה היא הדומיננטית. וזה לא בגלל שהם אכן הפכו את פסק הדין, אלא בעיקר מהתחושה המתקבלת בין השורות. אולמרט כיזב בעדותו, אומר צבן לנוכח ההקלטות ששמע. לא ידענו את כל האמת על הקופה הסודית, אומר סובל למקרא יומניה של שולה זקן. הנעימה העולה משורות אלו ודומותיהן אינה רק של תיקון עובדתי ומשפטי, אלא גם של תרעומת מוצדקת: אולמרט הצליח למנוע מאיתנו את הראיות המשמעותיות ביותר, ולמעשה קיבל בצורה זו זיכוי שלא הגיע לו. מעניינת במיוחד בהקשר זה חוות דעתה של השופטת רבקה פרידמן-פלדמן, שכידוע הצטרפה להרכב רק בדיון המחודש. היא אומרת, כי היה מקום להרשיע את אולמרט כבר בסיבוב הראשון על-פי הראיות שהוצגו אז. פרידמן-פלדמן, שבאה עם מבט רענן ולא הושפעה מהכריזמה של אולמרט בעדותו הממושכת, אומרת את מה שהשכל הישר מחייב: מאות אלפי דולרים במזומן, ללא דיווח וללא רישום – לא יכול להיות שהכסף הזה משמש רק למטרות חוקיות. וכפי שאוהב לומר השופט אליקים רובינשטיין, גם לשכל הישר יש מקום במחוזותינו.

קשה היה להבין את הקו שניהלה ההגנה בדיון המחודש. הכל התמקד בדבר אחד: ניסיון לקעקע את אמינות ההקלטות. זה היה מובן ברמה העקרונית, משום שבלי הקלטות – אין יומני שולה, שהם הראיה המרכזית שהציגה התביעה. אך ההגנה ירתה המון כדורי סרק, שכן לא הייתה לה שום חוות דעת שעסקה בשיחות עצמן. ההגנה דיברה המון על הפריפריה של השיחות – המכשירים, המחיקות, ההעתקות – ולא אמרה אפילו במילה אחת שניתן להוכיח שהן נערכו או בושלו. בעניין זה, הייתה למעשה בפני בית המשפט רק עדותה של רב-פקד שרונה כהן, ולפיה אין שום סימן לעריכת השיחות, וממילא היא התקבלה. מותר להניח שמומחים למשפט עוד יתווכחו על השאלה האם נכון היה לוותר על עדותו של אולמרט. במבחן התוצאה, זו הייתה החלטה גרועה מאין כמותה מבחינתו: שלושת השופטים מייחסים לשתיקתו משקל של ממש כסיוע לראיות המדינה. הסיכומים של עו"ד איל רוזובסקי נראו כניסיון להעיד במקום אולמרט ולהעלות טענות עובדתיות: הכספים לזקן היו פוליטיים, היא מנסה לסחוט וכדומה. אלא שלפני בית המשפט לא הייתה שום ראיה לדברים: לא עדות של אולמרט, לא עדות של מישהו מאנשי לשכתו, לא פיסת נייר, לא כלום. בזמן אמת כנראה חשבו אולמרט וסניגוריו, שעדות שלו יכולה רק להחמיר עוד יותר את מצבו, משום שיהיה עליו להתמודד עם שקרים בעדותו המקורית. עוד אפשרות היא, שהיה זה חלק מהשחצנות שמאפיינת את אולמרט לכל אורך ההליכים נגדו, ממנה נגזר ביטחון עצמי מרקיע שחקים – המתנפץ שוב ושוב אל קרקע המציאות.

פסק הדין הנוכחי מחזק עוד יותר את הראיות נגד אולמרט בנושא הדחתה של זקן ושיבוש משפטו. בית המשפט קובע, כי למרות כזביה של זקן בנוגע לנסיבות ההקלטות – הרי ששיחותיה עם אולמרט ברורות וחד-משמעיות. כיוון שכך, גם ברור וחד-משמעי שאולמרט שכנע אותה שלא להעיד במשפטם בירושלים, וכך מנע מהתביעה להשתמש ביומנים המפלילים. הקלטות אחרות מוכיחות לכאורה, שהוא גם הצליח לשכנע אותה במשך למעלה משנה שלא לחתום על הסדר טיעון במשפט הולילנד. לא מדובר בעבירות של מה בכך. מאחר שאולמרט סייע לזקן לממן את הגנתה במשפט בירושלים, ומאחר שהוא הבטיח לה סיוע כספי גם במשפט הולילנד – הרי שמדובר במעשים שהעונש המירבי בגינם הוא תשע שנות מאסר לכל עבירה. לשם הפרופורציה: העונש על מירמה והפרת אמונים הוא שלוש שנים, ועל שוחד – עשר שנים. אין לקבל את הטענה, שהפרקליטות צריכה להניח לאולמרט. אם הוא ביצע עבירות כה חמורות בזמן שמשפטיו נמצאים בעיצומם – עליו להיענש. אם הוא הצליח במזימתו לשבש את המשפטים, ובאחד מהם אף הוציא במירמה מבית המשפט את זיכויו – עליו להיענש. תארו לעצמכם שראש משפחת פשע היה יורה על שופט הדן בעניינו ומחטיא; מישהו היה אומר "אל תרדפו אותו"? אולמרט כמובן לא ירה, אך גם אצלו לא ניתן לומר שהעמדתו לדין על עבירות שביצע לכאורה בזמן קיומם של הליכים אחרים, מהווה רדיפה. במילים אחרות: הימנעות מלהעמיד את אולמרט לדין על ההדחה והשיבוש, למעשה תשדר מסר לפיו יש איזושהי מסה קריטית של עבירות, שמעבר לה – לא נותנים את הדין. והרי הכלל הוא בדיוק הפוך: עבריינות סדרתית מחייבת ענישה מחמירה, זלזול מתמשך בשלטון החוק מחייב ענישה מחמירה עוד יותר. מבחן בוזגלו צריך לפעול גם כאן.