המצווה שניצטוו ישראל להזכיר את יציאת מצרים בכל יום, והמצווה לספר ביציאת מצרים בליל הפסח, באו להזכיר ולרענן בתודעתנו את זכרו של המאורע ההיסטורי הכביר המהווה אבן יסוד לכל הגאולות בכלל ולגאולה העתידה בפרט.
הגמרא במסכת ברכות (י"ב, ע"ב) מציינת בפנינו שקיימת מצוות הזכרת יציאת מצרים הן ביום והן בלילה כפי הכתוב שם: "מזכירין יציאת מצרים בלילות" לאמור, שיש לומר את פרשת ציצית גם בקריאת שמע של ערבית, היות שיש בה זכירת יציאת מצרים ומצווה להזכיר את יציאת מצרים בלילה.
מנין שמזכירים את יציאת מצרים אף ביום? הדבר נלמד מהפסוק: "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים ט"ז, ג'). דורש שם בן זומא במסכת ברכות: "ימי חייך - הימים, כל ימי חייך - הלילות" (י"ב, ע"ב). שבכל היממה אנו צריכים להזכיר את יציאת מצרים. כך גם מובא ברמב"ם: "ומצווה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (הלכות קריאת שמע א', ג').
הרהור בלבד מלבד מצוות הזכירה ישנה מצווה נוספת והיא סיפור יציאת מצרים בליל הפסח בבחינת "והגדת לבנך" (שמות י"ב, ח'). אם-כן מדוע יש צורך במצווה זו, אם המצווה לזכור את יציאת מצרים, היא מצווה שבכל יום? מה בין זכירה לסיפור?
בשאלה זו התמודדו רבים מהפרשנים ונתנו דרכים שונות בביאור ההבדל בין מצוות הזכירה שבכל יום, למצוות הסיפור, בה אנו מחויבים רק בליל הסדר. המנחת חינוך במצווה כ"א מביא שיטות שונות מהאחרונים שדנו באפשרות לקיים רק את מצוות הזכירה ולא לקיים את מצוות הסיפור. לדוגמה, קיימת אפשרות לקיים את מצוות הזכירה רק על - ידי הרהור בלבד. בעוד שמצוות הסיפור מחייבת דיבור ממש. אפשרות נוספת להבדיל בין שתי המצוות מובא במנחת חינוך בשם השאגת אריה, שמצוות סיפור יציאת מצרים מחייבת אמירה ממש של סיפור הניסים והנפלאות שאירעו במצרים בלילה הזה, בעוד שמצוות הזכירה אינה דורשת מהאדם מאומה. כעין זה מוסיף הרב חיים מבריסק בפירושו על הש"ס (אות מ') כי יש הבדל מהותי בין זכירה לסיפור.
הסיפור נאמר בדרך של שאלה ותשובה וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, ומוסיף שקיים חיוב מיוחד בליל הסדר הכלול במצוות הסיפור והוא להסביר את טעמי המצוות של הלילה. כעין זה מובא בספרו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק "שעורים לזכר אבא מארי": "מצוות זכירת יציאת מצרים אינה מהווה מצווה בפני עצמה, אלא נובעת ממצוות קריאת שמע וחלות קבלת עול מלכות שמים, ומצוות הסיפור קובעת לעצמה במניין התרי"ג" (חלק א' עמ' ב' הערה 4). בדבריו בהמשך המאמר מוסיף הרב, שחובת הזכירה אינה מטילה על האדם חיוב אמירת שבח והודאה, ואילו במצוות הסיפור מחויב לא רק לספר הנפלאות והניסים שעשה לנו הקב"ה, אלא גם לשבח ולהודות "לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל...". כאן טמון היסוד של חובת ההלל בליל הפסח.
אוצר האמונה הנצי"ב בספרו "העמק דבר" (דברים ט"ז, ג') מסביר שבכל יום יש מצווה לזכור את יציאת מצרים, ודי לנו להזכיר זאת ברמז קל. ובליל הסדר יש מצווה לספר בצורה מקיפה יותר את סיפור יציאת מצרים כדי להשריש זאת היטב בלב. הבה נעיין בפירושו לפסוק: "שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכר יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". מסביר הנצי"ב "כמו שהאב מספר לבנו מעשה שיש בו מוסר, והסיפור ארוך כדי שעה, ובכל יום מזכירו ברמז קל כל הסיפור, ובכל שנה חוזר ומספר מחדש, כדי שיעשה שורש בלבבו, כך מצווה לעשות סיפור ארוך בלילה הזה, ובכל יום סגי הזכירה לבד".
מחבר הספר "אורי וישעי" מסביר את ההבדלים בין זכירה לסיפור בדרך משל. מעשה באדם שציווה את בניו לפני מותו, ואמר: "הריני מניח לכם גנות ופרדסים, שדות ופרי וירק. עבדו את השדות ואכלו פריים, וחלקה פלונית - אותה חלקו בינכם. אדמה קשה היא וסלעיה בזלת, ולא תזרע ולא תצמיח...בקשתי, כי תשקוה כל יום. בבוקר ובערב, למען תתרכך ותהיה נוחה לחפירה, כי במעמקיה צפונים אוצרות אבנים טובות לרוב. ויכל לצוות את בניו, וייאסף אל עמיו (אורי וישעי, שער התפילה, פרק י"ג)".
לאמור, הזכרת יציאת מצרים בוקר וערב בכל ימות השנה מרככת את הלב, מכשירה ומכינה אותו ללילה הגדול. בליל הסדר כאשר יסב האדם לשולחן ויקרא את ההגדה, ייכנסו הדברים בליבו וינחל את אוצר האמונה. הזכירה היומיומית וסיפור יציאת מצרים בליל התקדש החג צריכים להביא אותנו להיות דרוכים וערים לקראת הגאולה השלמה ולהודות לבורא העולם על כל החסדים שעשה, עושה ויעשה לעמנו.
